מי היה מאמין שאכתוב פוסט שלם על אפרסמון? אני בטוח לא.

הפוסט הזה כמו דברים אחרים בבלוג שלי, או בעצם במטבח שלי, התבשל תוך כדי תנועה. איך משהו שיש מצב שלקחתי כמובן מאליו, יצא מהגבולות הברורים שלו, פרש כנפיים וקיבל משמעות אחרת לגמרי. פתאום האפרסמון, הפרי הכי לא מובן הזה, הפך להיות מזוהה איתי, או אולי בעצם זו אני שמזוהה איתו. מפרי שיש לנו בגינה, הוא עשה סיבוב והגיע ליום צילום לשמן זית. כן כן, חכו, יש פה כמה סיפורים.

מה הקטע שלך אפרסמון?

אין לי תשובה חד משמעית לעניין הזה. הוא מסקרן, ויש לו צבע משגע, והוא גדל לנו בגינה. והשנה התחכמנו לכל הציפורים, וערן עטף אותו ברשת מיוחדת שתגן על הפרי מפניהן, אבל עם זאת תתן לפרי להיחשף לשמש כמה שצריך. והאפרסמונים שלנו באים לעולם מובחלים (לא צריכים לעבור הבשלה באמצעים כימים כאלו ואחרים) ואין להם עפיצות נוראה. יש להם טעם מושלם ומשתנה עם הבשלתם. בחיי שהשנה יותר מתמיד פשוט התאהבתי בהם.

אז רגע, מה רציתי בעצם לספר לכם? כל הכתום הזה הוציא אותי לרגע מריכוז.

 

הכל התחיל ביום שני אחד בחודש אוקטובר

ובו הגעתי לשיעור הראשון בקורס החדש שנרשמתי אליו. כן, גם השנה החלטתי ללכת להרחיב אופקיי.
הפעם התעקשתי שתהיה לי כרטיסיה לנקב אצל גלית-מחברת-מילים-לשיווק, כי זה פשוט התבקש. לקורס אין שם  ("באנו ליהנות" זה שם של קורס?) ומבחינתי יש תאריך שמסומן אחת לחודש ביומן – ואני מתייצבת. משתדלת לבוא מרוכזת ולעשות שיעורי בית.

למפגש הראשון קדם מייל וזה מה שהיה רשום בו:
"לכל אחת יהיו בדיוק 5 דק' (אין חריגות) להציג את עצמה וכל דרך לגיטימית.
תחשבו מה אתן רוצות להעביר, מה הסיפור שלכן, מה הרלבנטי ומה הבלתי צפוי ואיך אתן אורזות הכל יחד".

ואני, שבד"כ לא מתחכמת ורואה את הדברים כפשוטם, בלטה לי רק מילה אחת והיא "אורזות". החלטתי שאני הולכת לארוז את עצמי, ולרגע לא חשבתי על גרביונים או מחטב.

 

הסתכלתי מהחלון והאפרסמונים הכתמתמים, שרק החלו להבשיל לקחו אותי להרפתקה בראש, בגינה ואח"כ בצלחת.

ככה הלכתי לישון – עם רעיון לאריזה והכרות, ובבוקר, 10 דקות לפני שיצאתי למפגש עשיתי סיבוב בגינה – קטפתי 3 אפרסמונים, פרחי בזיליקום וקצת אזוב ריחני. חזרתי למטבח ולקחתי קרש חיתוך פיצפון, סכין פשוטה, מלח גס (כי פשטות וזה) ולימון – תמיד חייבת לימון, הוצאתי מהמקרר גם גבינה ערבית קשה ומלוחה וארזתי הכל בניר אפייה מקווצ'עץ' בתוך קופסת נעליים. שמן זית היה ברור שיש ב"זמן זיתים", ואת הטעם המדויק אבחר שם.

נסעתי לבית לחם הגלילית עם חיוך מטופש. הגעתי נרגשת להכיר נשים חדשות ולפגוש את אלו המוכרות. עושות הכרות ומתיישבות מסביב לשלוחן הארוך. כשהגיע תורי, הוצאתי את האריזה שלי, שהפתיעה אותי אבל גם את האחרות.

 

 

אני לא זוכרת במדויק איך ארזתי את המילים ואת עצמי.
מדברת ומוציאה דברים מהקופסה, מנסה להתרכז אבל גם לחייך – ניר אפיה לבן ומקופל יצא ראשון ונמעך מול עיניהן של 9 הנשים שהיו סביב השולחן. ככה התחלתי, מספרת על העצבנות שלי, שגם נרגעת (פתחתי את הניר שהפך להיות כדור מהודק), על הנגישות, הפשטות, על לבשל ממה שיש, על בחירה של צבע ומרקמים, קומפוזיציה ופרזנטציה. מדברת ומקלפת אפרסמון, חותכת בזהירות לפרוסות ומניחה על הניר שמחפה צלחת נירוסטה פשוטה. תולשת פרחי בזיליקום ועלעלים של אזוב ומפזרת מעל קצת מלח גס (לא ורוד ולא מההימליה), מפורת גבינה מלוחה וקשה, סחיטה הגונה של לימון וזילוף של שמן זית מזן לצ'ינו שיחבר את הכל.
למנה. לתמונה. לנוכחות.

 

 

ככה ארזתי את עצמי לנוכחות של מנה, וקשרתי במילים.

לא צריך לסבך הכל, אמרתי (את זה אני זוכרת), ואפשר תמיד לבשל ממה שיש ולעשות יופי של סלט ממה שמוצאים.
אולי זו אנלוגיה, אבל לא רק. וזו מי שאני בזמן הזה.

בהמשך הסבב, שמחתי לגלות עוד נשים שארזו את עצמן, כל אחת באריזה ובתוכן המיוחדים לה. זה היה בוקר מיוחד, מלא אור והרגשה שאני שוב במקום הנכון לי.

ותודה לשרון הורוביץ שצילמה עם המון אוויר ואור (בד"כ היא מעדיפה את בני הגיל השלישי) ונתנה לי להרגיש כוכבת על, לא פחות.

 

זו אני עם הבלגן שנשאר על השולחן, מקשיבה לאחרות. צילומים: שרון הורוביץ

 

והמנה ממשיכה להפתיע אותי

אחרי כשבוע או שבועיים, גלית מתקשרת אלי ושואלת אם ארצה לקחת חלק ביום צילום שהיא מפיקה לעסק המשפחתי שלהם – שמן זית אקרמן. אני קשובה והיא מספרת על ההפקה שהלכה והתרחבה, והפעם לראשונה הם החליטו לצלם מנות אוכל (הרי תכל'ס זה הכי מתבקש כשיש שמן זית לא?). אין מצב שאני אומרת לא ליום צילומים ובטח ובטח כשאני מתבשרת שלצד עדי הלמן, צלמת הבית, מגיעה האחת והיחידה שרית גופן.

אנחנו מדברות על הקונספט, ועל החיבור המתבקש (מילים שלה). מדברות על פשטות, ועל קשירה של חומרי גלם בסיסיים וטובים לשמן הזית, על צבע וטקסטורות. והיא, שאוכל זה לא בדיוק כוס התה שלה (זו היא שמעידה על עצמה, אני דווקא נותנת בה אמון), שולפת לשיחה את מנת האפרסמון שפשוט נחקקה לה בראש.

מודה, היא הפתיעה אותי. אולי כי כמו האפרסמון, גם את המנה הזו שאלתרתי בדמיון והוצאתי לפועל בדקה, שמתי בתיקיית המובן מאליו והמשכתי הלאה. אבל כמו שכבר הפנמתי, אוכל הוא לא רק אוכל והוא טומן בחובו עולם ומלואו. עולם של זכרון הטעם והצבע וההקשר, והוא יוצר זכרון חדש בכל תא בגוף. כלומר הוא יכול, זה לא תמיד קורה, וכשזה קורה – זה קסום.

על יום הצילום ועל שמן הזית ארחיב בפוסט הבא (מבטיחה! אפילו כבר ראיינתי את יוסי אקרמן, אבא של גלית), על איך בוחרים מנה לצילום ואיך מצלמים אותה, ובכלל – איך מחברים את שמן הזית המיוחד למנה הספציפית ועוד. אבל עד אז, תראו איך המנה המדוברת הצטלמה ועברה דרך העין של שרית:

 

צילום: שרית גופן

 

ורגע לפני סיום

כשהעלתי את תמונת האפרסמונים האינסטגרמית שלי (היא מופיעה בתחילת הפוסט) לפייסבוק, באמת לא האמנתי על הפלא והיופי הזה. ובתגובות מחממות הלב שקיבלתי הייתה גם תגובה אחת שהפנתה את תשומת ליבי לשיר של אגי משעול, שהתאים לי בול. תודה רות יושפה זיו. חיממת לי את הלב וחייכת אותי.

 

יום שני / אגי משעול

אז מה היה לנו?
ריחו המתוק של האלמון,
השמש הכתומה, המציירת, המתגלה לפתע
במטח האור הראשון
כשחוצים אפרסמון לרוחב,
תכלת לפני הצהרים של
פרחי העולש,
השדה כולו
אשכול ברלה
על גבעול של חצב
והייתה גם המלה "נחליאלי".
מה עוד היה לנו?
רקוויאם ציקדות,
כבשים ורודים במדרון השמיים,
והפלומה הרכה, המנשקת,
בתחתית אוזנו של החתול
וזהו, נדמה לי
כל מה שהיה לנו
היום.

 

אחרית דבר. או מה קרה דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט

 

אבא שלי אהב לאכול מלא דברים, אבל אולי יותר מכל הוא אהב פירות. הוא גידל כאלו בגינה שלו, קטף אותם במסירות והיה דואג לשקיות עמוסות לכל ילד, או עובר אורח.
ולמרות שעץ אפרסמונים לא היה לו בגינה, הוא אשכרה הבין אפרסמונים, ואהב מאוד לאכול אותם. הוא היה מקלף לי אחד וחותך לרבעים, ומזכיר – שאחד ביום זה בדיוק מספיק ולא להגזים.
∗
הפוסט הזה נכתב במהירות שיא. משהו בער לי להוציא אותו. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שנותרו לי 4 אפרסמונים על העץ, והיום, דקה אחרי שלחצתי על לחצן ה"פרסם" בבלוג, ירד לי האסימון.
זה יום ההולדת של אבא שלי, יום הולדת שלא יחגג. הוא היה צריך להיות היום בן 73, והוא אפילו לא היה בן 70.

הפוסט הזה מוקדש לו באהבה וגעגועים ♥

 

תודה שבאתם וקראתם ושיהיה לכם יום כתום!