אומרים שכשלא יודעים ממה להתחיל, צריך להתחיל מההתחלה. לפעמים זה באמת פשוט כמו שזה נשמע. אבל מה ההתחלה?
לפני כמה שבועות פנתה אלי לירון כהן אביב, שהיא מהממת וצלמת מוכשרת עם עין מדהימה, ושאלה אם מתאים לי שנעשה איזה סשן בישול וצילום. ברווווור! אמרתי. כולי בהתרגשות.
לא היתה לנו שום מטרה נסתרת או גלויה (לירון טוענת שהמטרה שלה היתה לאכול. אני מבינה אותה…), ואני הרגשתי על גג העולם. לא ממש אוהבת להצטלם, אבל משתדלת לזרום. ביננו, תמיד כיף וטוב שיש תמונות.
את לירון הכרתי בספטמבר השנה, כשהתחלנו ללמוד יחד בחוג כתיבה אצל גלית האחת והיחידה. נפגשות פעם בחודש, מקשיבות, כותבות, מדברות, אוכלות. לירון תמיד שם עם המצלמה ביד, כאילו היתה חלק מהגוף שלה. בסוף כל מפגש, כשאני מרגישה שאין לי מילים, התמונות שלה עולות לקבוצה הסודית שלנו, ומתחילות להזכיר לי את מה שקרה שם. יש בתמונות של לירון אור ואוויר, דברים שאני כ"כ אוהבת וזקוקה להם. כמאמר הקלישאה, כמו אוויר לנשימה.
פתחנו יומנים וקבענו דייט.
דייט לחגיגת האביב ושעון הקיץ שהגיע יממה מאוחר יותר.
היא הגיעה 3 דקות אחרי שחזרתי מהליכה/ריצה בשדות, אמרתי לה שתרגיש חופשי ותכנס הביתה, או שתסתובב בגינה, אני עפתי להתקלח. יש גבול גם לחבקנית שכמוני, ויש דרך לקבל אורחת.
זה קצת מוזר בהתחלה להפגש בגבולות זמן ומקום אחרים. לא יודעת למה. התפאורה שונה, ההקשר אחר. חיבוק גדול מלווה בחיוך ענק. היא משהו הלירון הזו. ובכלל, לפגוש את עצמי באמצע השבוע זו ממש חדשנות. משנה נתיב בתוך המוכר והידוע, נותנת מקום להפתעות ולאותו אוויר שכתבתי עליו כמה שורות מעל.
בואי נלך לקטוף שקדים ירוקים
אני מכינה לנו קפה, אנחנו יושבות ומפטפטות. כמה מרגש זה להכיר חברות חדשות באמצע החיים. "יאללה את באה לטיול קצר? נלך לקטוף שקדים ירוקים" אני מציעה. אלו עכשיו בשפע, על העצים ממש ליד הבית, וכמה זה מרגש כל פעם מחדש שאפשר לצאת, להושיט את היד ולקטוף אוכל. לקטוף חומר גלם מהעץ, או הגינה. לירון מתלהבת מההצעה המלבבת ומספרת שזו הפעם השלישית שלה השבוע בעמק. היא חמושה ב-2 מצלמות לא יותר ולא פחות, ואני בקערה ומספריים (לא ברור למה חשבתי שאזדקק למספריים).
יוצאות לנו ביום שימשי של אביב לצעידה קצרה. כמה פשוט זה להרחיב את הלב, ולתת לשמש להכנס פנימה.
חזרה לבית
על המדרכה שמובילה לבית וגובלת ביננו לבין הכביש, משתרך שיח של פסיפלורה. הוא צעיר וזו הפעם הראשונה שהוא נותן פרי. מחפשת פירות שנפלו, ולא מוצאת. בהמשך כמה פסיעות משם, אדניות התותים שלנו שרק התחילו לתת פרי ולהאדים, והחלזונות עושים איתנו תחרות מי יגיע קודם אל הפרי הנחשק. טוב נו, זה ברור מי זריז יותר, אבל הצלחתי להציל תות אחד לכבודה של לירון. קוטפת מספר לימונים ונכנסות חזרה לחצר.
אנחנו הולכות לגינת הירק הקטנה שבצידי הבית. גם פה החלזונות עשו השתלטות עוינת, ועלי המנגולד, הסלרי, הכרישה והבצל הירוק מכוסים בהם מקטן ועד גדול, משאירים עקבות וחורים. אין דרך אלגנטית להפרד מהם, לפעמים אני מורידה אותם אחד אחד, ולפעמים מנערת בעדינות. הם חוזרים לגינה, יש להם שם מספיק חומר טוב להמשך הסעודה הבלתי נגמרת שלהם.
רגע לפני שאנחנו נכנסות למטבח, אני מכירה ללירון את רקע הצילום "המפורסם" שלי, שעליו אני מצלמת את רוב התמונות שאני מעלה לאינסטגרם הצנוע שלי (התמונות רצות פה למעלה בצד ימין. לפחות חלקן). הרקע הוא הדֵק שבכניסה לבית שלנו. ועל הדרך לירון מגלה את חשבון האינסטה שלי נטול הפילטרים ואני זוכה בפרגון. כבר אמרתי שכיף לי נכון?
מסדרות את הרכוש הטרי שלנו על הרקע ולירון מפליאה בתמונות
נטו הנאה
מכיוון שלא יצאנו בהצהרות ולא היתה "מטרה" מוגדרת למפגש הזה, היינו עסוקות בלעשות כיף, ורק אח"כ ירדו כל מיני אסימונים. גם כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא ידעתי לאן זה יוביל. מצד אחד רציתי לספר לכם קצת על סלט השקדים הירוקים, ומצד שני, לא יכולתי שלא לספר על היום המופלא הזה, ובטח שלא לשמור רק לעצמי את התמונות הנהדרות.
נכנסו למטבח, כל אחת עסוקה בשלה. אני מצידו האחד של הבוצ'ר, שוטפת ירקות, מוציאה כלי עבודה וכלי הגשה, ולירון מהצד השני, היא ומצלמותיה. "תגידי, כמה את מצלמת?!" אני שואלת אותה. היא מודה ש… כן, היא קצת חולה במחלת ההקלקה, רק מהחשש לא לפספס שום רגע.
אנחנו מנהלות שיחה על הצילום של פעם, המחושב והמתחשב (בכסף של הפילם) לעומת הצילום הדיגיטלי. אני משתפת אותה שאבא שלי, שהיה צלם חובב ומוכשר, לימד אותי בנערותי קודם כל להסתכל, להתבונן. לא למהר לסגור את הפריים. אבל אני יכולה להבין את העניין הזה של לא לפספס. ולא מבינה איך לירון הצליחה לסנן את התמונות, ולשלוח לי את הבסט של הבסט. וגם מהן קשה לי כ"כ לבחור.
קשב, ריכוז וסלט של שקדים ירוקים
אנחנו מסדרות על משטח העבודה את חומרי הגלם לסלט. אין לי מתכון, אלא רעיון וחיבורים, ויאללה להכנה.
מה שהכי כיף אחרי ההשתאות מפריחת השקדיה, זו הציפיה לקראת השקדים הירוקים (איתם עשיתי הכרות רק לפני כשנתיים במטבח של ארז קומרובסקי), וגם הידיעה שאפשר להכין איתם יופי של סלטים רעננים ופריכים. שמעתי שאפשר גם להחמיץ אותם, אבל עוד לא ניסיתי ולא טעמתי.
שוטפת את השקדים ומניחה על נייר סופג, מנקה עשבי תיבול ומנהלת שיחה עם חילזון שהסתנן לכיור ועם לירון במקביל. הבטן, שכבר מתחילה לקרקר מרעב לא בדיוק עוזרת… מוציאה קרש חיתוך, סכין ובקיצור כל מה שצריך כדי שיצא מפה משהו אכיל.
"יוווו… את נורא רצינית" היא אומרת לי.
"אני מרוכזת" אני עונה לה ומחייכת.
כן, מרוכזת.
קוצצת, חותכת, סוחטת לימון ומדברת. במקביל, מחממת מחבת ומניחה את השקדים, מידי פעם צריכה גם לזכור לטלטל אותם, שלא ישרפו. הכל יחד. משמרת מסורות עתיקות של מולטיטאסקינג.
מבעד למצלמה לירון קוראת בקולות התפעלות ומחליטה שאני קוסמת. מה קוסמת עכשיו? מאיפה הבאת את זה? והיא מפנה את תשומת ליבי למלאכת הרכבת הסלט. לרגע אחד יש פה חומרי גלם, וברגע אחר הם הופכים להיות כחומר ביד היוצרת, תוך התחשבות בטקסטורה ובצבע, משנים צורה ויעוד. עוד רגע ויהפכו להיות משהו אחר. קומפוזיציה.
תיבול.
תיבול זה רגע חשוב. אולי אפילו מכונן.
סחיטה הגונה מלימון שרק נקטף מהעץ, שמן זית משובח ומלח. מבחינתי, זה השילוש הקדוש. כל השאר זה בונוס.
מערבבת. טועמת. מוסיפה קצת סילאן, מאזנת טעמים. הצ'ילי בכלל לא חריף אבל אני לא מתעכבת על העניין הזה, בטוחה שהיה יכול להיות פה "קיק" משובח אם הוא היה עובד (ולא עלינו).
מביאה שתי כפיות. אחת ללירון ואחת בשבילי. "אנחנו אוכלות מהקערה, נכון?" הכי טעים ישר מהקערה! וככה אני יודעת שלא רק זכיתי ביום צילום מהאגדות, זכיתי בחברת אמת, שזורמת איתי באכילה אותנטית חסרת בושה.
מתכון מישהו?
טוב, אני מבקשת את הבנתכן/ם ושתזרמו איתי פה.
אין לי מתכון מדוייק. יש לי בערך. כי באמת הייתי מרוכזת בלהכין את המנה (ובלעשות פרצופים ללירון) ולא יכולתי גם למדוד הכל בכפיות או בגרמים. והאמת, שיש לי פה גם מסר לאומה – אל תחששו. תנסו. עדיף פחות מיותר. ותטעמו, אחרת זה באמת לא שווה כלום.
סלט שקדים ירוקים
כ-20 שקדים ירוקים, שטופים ומיובשים במגבת נייר
חופן עלי נענע
חופן עלי פטרוזיליה
חופן עלי כוסברה (למי שאוהב)
2 גבעולי בצל ירוק פרוסים דק
1/4-1/2 בצל סגול קלוף ופרוס דק
מעט צ'ילי אדום קצוץ דק (או לפי טעמכם)
זסטים ("סרטים" דקים מהקליפה) מלימון אחד
חופן שקדים קלויים על המחבת וקצוצים גס
לתיבול
כ-2 כפות שמן זית
מיץ מחצי לימון
1-2 כפיות סילאן טבעי (ללא תוספת סוכר)
מלח לפי הטעם (התחילו מ- 1/2 כפית)
ההכנה
- מחממים היטב מחבת קטנה. מוסיפים אליה את השקדים הטבעיים (אלו שקניתם. לא את הירוקים), מנמיכים ללהבה נמוכה וקולים עד שהם משחימים קלות, אבל לא נשרפים. זה לוקח כ5-7 דקות, תלוי בעוצמת הלהבה. מידי פעם מטלטלים את המחבת. מצננים.
- פורסים את השקדים הירוקים (מורידים כמובן את הצ'ופצ'יק שמחבר את השקד לענף) ומניחים בקערת העירבוב.
- מוסיפים את עישבי התיבול, הבצל הסגול הפרוס, הצ'ילי והזסטים של הלימון.
- מתבלים ומערבבים היטב. טועמים ומאזנים תיבול. הסלט לא אמור להיות מתוק.
- קוצצים גס את השקדים הקלויים (אלו שהיו במחבת) ומוסיפים לקערה. מערבבים ומגישים.
רגע לפני סיום
קצת לפני שהגיע הזמן להפרד (ואחרי שלירון גרמה לי לשבת על השיש, מה שלא עשיתי מאז שהייתי בת 5 נראה לי) הבנתי משהו ממש חשוב. איך המפגש הזה, שלכאורה היה "רק" מפגש, הפגיש אותי עם עצמי ועם יצירתיות. איך במרוץ היומיומי, העמוס לעייפה אני לא מוצאת זמן ליצור, שלא לדבר על לבשל ולהכין לעצמי אוכל.
לירון מצידה סיפרה לי שהיא מצלמת בעיקר אירועים ומשפחות, וכזה עוד לא היה לה. או כמעט לא היה. איך גם עבורה, כאישה יוצרת ועצמאית, חסר הזמן ו/או המקום להתאוורר, לאוורר את הראש ולהפתח ליצירה אחרת מהמוכר והרגיל.
וכמה ששתינו היינו זקוקות לאוויר ולאור הזה, לזה שבחוץ ולזה שבתוכנו.
אחרי חיבוק חזק וארוך, היא הסתכלה עלי ואמרה לי: אנחנו קובעות שוב! ולא נותר לי אלא להנהן בהתרגשות ולהסכים.
ומה חשבתם, שלא צילמתי אותה בפעולה?
אחרית דבר (או: למצוא איזון)
כשמצאתי את ההתחלה, לא ידעתי איך הפוסט הזה יסתיים. ביום הכייפי הזה שהיה לנו, הכנתי גם סלט גרגרי חומוס חמים וקראמבל טבעוני של תותים ותפוחים. אני מרגישה שהעמסתי פה ים של מילים ותמונות. בעצם במחשבה שניה, הגעתי לאיזון וחבל להוסיף. יש לי עוד חומר משובח לפוסט הבא, ומבטיחה שיש למה לחכות.
המשך יבוא…
את כל התמונות בפוסט צילמה: לירון כהן אביב (פרט לזו שאני צילמתי בנייד, את לירון מצלמת).
כל הזכויות שמורות.
זה שאת מבשלת משו משו אניכבר יודעת.
זה שאת כותבת יפה זה ברור!
אני קוראת אותך כמו ספר. ותחשבי על זה…
תודה רבה עדה מקסימה אחת.
כן כן, לחץ פיזי מתון יעזור מתישהו. יום אחד יהיה ספר. בינתיים אני מנסה לטפח את הבלוג. חג שמח
אהובה אחת את הדייט הכי מוצלח שהיה לי אחרי יואבי, ובטוח הכי טעים.
ויאללה תמצאי לי בית אני רוצה גם לקטוף שקדים לארוחת צהריים. אוהבת מלא
חחח… מקווה שהוא יודע 🙂 עובדת על מציאת בית קרוב אלי. את תאכלי ולי יהיו תמונות. נשיקות. אוהבתותך יא מוכשרת
יאממממ איזה פוסט טעים ומשובח, יכולתי להריח את כל הירוק הזה דרך המסך.
איפה אפשר לקנות שקדים ירוקים?
מחכה בקוצר רוח לקרוא על סלט גרגירי החומוס.
הי ליאת. תודה רבה. להריח ירוק דרך המסך זו יכולת על. ניצחת!
אפשר לקנות בשווקי איכרים נראה לי, ובכפרים בטוח יש. או לבוא לבקר, אבל מהר כי עוד מעט יהיה מאוחר מידי.
ומה שיש לי להגיד זה אמחייה… גם ענג הולך… וכפרהעליכן גם…חג שמח עופריקי.
תודה רבה ריבי. חג שמח.
איך את יודעת לספר סיפור ולרקוח לתוכו את החלק של הבישול והמתכונים….שקדים ירוקים מעולם לא היו פוטגנים ופואטים יותר..
שקדים פואטים… לא חשבתי על זה. אולי יום אחד אכתוב פוסט על אוכל ופואטיקה 🙂 תודה רבה מיכל על המחמאה הגדולה.
את באמת קוסמת. התמונות יפהפיות וגם הפוסט מתפוצץ מטעמים של חברות ואהבה לאוכל ולעשייה. חג שמח עופריקי:)
חג שמח טלוש. תודה רבה. נראה לי שאני צריכה לעשות פוסט רק עם תמונות. לירון מצלמת כ"כ יפה, שהיה לי מאוד קשה לבחור. תודה
כמה יפה הבלוג שלך, מבשלת מילים ותמונות, בסוף תרגמי לי גם לעשות:) פוסט נפלא
יאללה קדימה גלית! לעבודה ולמלאכה. כיף להכין אוכל, ובטח כשיש חברה ליד. ממליצה בחום. ותודה רבה.
מסכימה….את קוסמת ואני מוקסמת
מהכתיבה, מהתמונות, מהחוויה שהצלחת להעביר
תודה רבה רוית. חיממת לי את הלב.
חוץ מזה שאני בריאה עלייך, על הפוסט שבוחש בכל החושים, נעשתי ירוקה משקדים, גם אני רוצה דייט כזה אביבי, אני עם הנייד ואת עם הפשוט וקל.
תודה רבה נתלולה! להיות ירוקה משקדים זה שינוי מרענן 🙂 מוזמנת לדייט אביבי או קייצי. עם או בלי הנייד. הכי אשמח.
איך הרעננות קופצת החוצה. אביבי ומקסים🌸
תודה מותק! אכן היה מרענן ומשמח. תודה
שיאללה איזה פוסט כייפי
ואיזה בוקר נפלא זה נראה
אתן שילוב מנצח
תמונות אליפות
משוגעת על הכתיבה שלך ועלייך♥
איזה כיף איתך! תודה רבה רבה מותק. אכן היה בוקר נפלא. התמונות קסומות. לירון מהממת.
עופריקי אז החג כבר הסתיים והמימונה כבר ברקע ומבחינתי זה בדיוק הרגע להגיב לך על הפוסט הכל כך יפה הזה… כל כך הפוך על הפוך מבחינתי.
פיצפוץ המצות ופיצפוץ השקדים. יחי ההבדל הקטן ענק הזה.
פוסט צלול וטהור, של ירוק ושל אביב. ובעיקר של מפגשים שקורים לנו במקרה וכל כך לא במקרה בחיים האלה.
המפגש הזה משובח, אינטימי, טעים, השקדים האלה… רק קוראת אותך ומרגישה אותם מתפצפצים לי בפה.
סלט שבא לי לטרוף אותו כאן ועכשיו עם כף גדולה.
התמונות של לירון איך להגיד? מושלמות מבחינתי… גם בדרך שהיא צילמה אותך, כל כך את… גם התמונות של תיעוד המפגש. הכל פשוט ונוכח. כאילו אני שם אתכן. צלמת משובחת.
תענוג של פוסט. רוצה עוד כאלה!!!
נ.ב. אין לי עץ של שקדים ירוקים, המלצתך? ירקן שכונתי יעזור לי כאן?
וואו תמרוש, תודה רבה רבה. אכן עלית פה על משהו שגם דיברנו עליו. זה מה שאני אוהבת בלירון, ובכלל – לראות ולהראות את מה שיש. לא לייפות, לא להתייפיף. כן, זו אני. פשוטה שכזו 🙂 תוגה רבה ובקרוב יהיה פוסט המשך. הבטחתי לא?!
לגבי השקדים – אצל הירקנים המובחרים יש או אצל הירקנים בכפרים. אבל עכשיו עכשיו.
נראה משגע!!! פתחת לי את התיאבון על הסובוח
מותק את! תודה טליה.
דמיינתי את עצמי שם. מצלמת ואוכלת. אף פעם לא טעמתי שקדים ירוקים, ונראה לי שהסלט שלך יפרוץ את בתולי השקדים האלה. מקווה שאדע היכן למצוא אותם. הסיפור שלך מקסים, וגם אם לך לא היתה ברורה ההתחלה, הלב ידע, וזה הצליח! סיפור קולוח, ומתכון שנראה נפלא. התמונות של לירון מקסימות. אני ככ אוהבת תמונות כאלה, שנצלם יכול לצלם את התהליך כולו, לבקש לעצור כדי שהפריים יהיה מושלם וכו. נראה שהיה לכן בוקר נפלא ואני מאחלת לך עוד הרבה כאלה.
פוסט נפלא עופרי,אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. נתחיל מהסוף הכנתי כבר את הסלט והוא יצא מעולה, לא פחות מזה. חוץ מזה מצאתי בפוסט שלך כל כך הרבה דברים שדומים לי: גם אני מתבלת את הסלט שלי בשמן זית, מיץ לימון טרי, מלח ופלפל שחור גרוס. גם אני מצלמת הרבה תמונות על הדק שלנו. וגם אני חושבת שחברות חדשות באמצע החיים זה כיף גדול.
פשוט. מקסים!
זוטא יקרה מכל!! התרגשתי יחד איתך!
רטט לי הלב יחד עם חימום השקדים על המחבת… איזה עונג צרוף הוא לפתוח את הלב לחברה חדשה, לחיבוק, ליצירתיות משותפת, לדיבור ושיח שמתאים בול, לאוכל שמרגיע, מנחם ויוצר ניצוצות וזיקוקים.
כשזה זה זה, אנחנו יודעות, נכון?
את כותבת נפלא, הצילומים מעלפים, לירון ואת משגעות.
פשוט קסם
איזה כיף שנפגשות אוטוטו!
תמונות נהדרות וסלט שנראה רענן וטעים! אין כמו מפגש בנות בתוספת משהו לכרסום!