בבוקרו של יום ראשון, בזמן שרובכם עוד הצטנפתם מתחת לפוך וניסיתם לגנוב דקות של חסד, התלבשתי היטב בשכבות על גבי שכבות, ויצאתי אל השדה. היה קר, קר מאוד. יום לפני כן עדכנו בחדשות על גל הקור הצפוי, ואז שמעתי את מה שהפך להיות שם קוד עבורי (ועבור תושבי העמק)
להתחבר לאדמה, לשדה, למה שגדל, לנשום ולעצור לרגע במרוץ הזה של החיים. מסתבר שכל אלו הן ממש לא אוסף של קלישאות. כתבתי על זה כבר פעם, ואני חוזרת לזה שוב ושוב, כי כל פעם מחדש, זה מה שקורה. ושלא תבינו לא נכון, עד היום חבריי שהיו איתי בגן זוכרים לי את
כשהזמן חולף ועובר, הוא מתגבש ליחידה שכזו, סוג של בלוק שהופך להיות מוחשי עבורי. ככה נראה לי הזמן שלא העלתי פוסט חדש בבלוג. אני יודע, ואתם בטח גם שמתם לב, המון המון זמן לא היינו כאן. וזה לא שלא היינו, היה חופש גדול שדרש מכולנו התארגנות לא פשוטה, אחריו באו
יושבת מול המחשב, האצבעות על המקלדת, ואין לי, אין לי ממש מושג איך אני מתחילה את הפוסט הזה. אז קודם כל תודה לכולכם. לפני אי אלו שבועות, כשפירסמתי את הפוסט הראשון בפרוייקט "מהשדה לצלחת", נעטפתי באהבה ובפרגונים ובהמון סקרנות שלכם הקוראים. כשלחצתי על לחצן ה"פרסם" בבלוג, עמדו לי דמעות בעיניים. סשן
מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או מי שמצליח בכלל לעקוב אחרי המחשבות שרצות לי בראש במהירות מטורפת, יזכר, שלפני חודש וחצי כתבתי את הדברים האלו: לחלום ולהגשים. לחלום ולא לפחד. לשאול, להעיז. להתרגש. לבדוק. "יאללה, סעי כבר" אני אומרת לעצמי. "את והמיזמים שלך…" אני ממשיכה. ואז פניתי לעזרת ההמונים, שביננו,
שבועות, ביכורים, חג המים, חג מתן תורה. כל אלו הם שמות של חג השבועות. חג השבועות הוא חג חקלאי בראש ובראשונה. בעשורים האחרונים הוא הפך להיות חג מוצרי החלב, ולי לא נותר אלא להתבאס מכך. משרד החקלאות שאחראי בין השאר גם על הרפתות, העדיף לקדם ולמנף (בתמיכת המחלבות) את מוצרי החלב ולא
יש רגעים בלתי צפויים. רגעים כאלו של ספונטניות, שמסתברים כדבר הכי טוב שיכול להיות. ככה היה כשיום לפני ערב חג שני של פסח התקשר אלינו שפאץ חברינו הטוב, והציע שנצטרף לקמפינג. הוא מכיר אותי לא מהיום, וקלט שאני "עושה פרצוף" מעברו השני של הקו. אחרי שבריר שנייה, הפתעתי אותו
לפני שלושה שבועות חוויתי את היום העצוב בחיי. אבא של עופרי זוגתי, ישראל זוטא, נפטר. לראשונה בחיי הבוגרים אני חווה אובדן של אדם שהיה כה קרוב אלי. ישראל היה שזור בחיי ילדיו, נכדיו, מחותניו. עזר לנו בכל כך הרבה דברים ותחומים, החל מעזרה עם הילדים, עזרה בקייטרינג, עם קניית ושיפוץ
אפתח בהצהרה – ברוקולי הוא לא אחד הירקות שגדלתי עליהם. כשפגשתי בו בפעם הראשונה לא הבנתי מה העניין הגדול. כולה כרובית ירוקה. מה רע בזו הלבנה והמוכרת? בהתחלה גידלתי אותו כירק ניסיוני בגינה שלנו וגיליתי כמה פשוט וקל לגדלו (בדקתי את אדמת רמת השרון, כרכור ורמת דוד. זה די
ט"ו בשבט הוא אולי החג האהוב עלי. חג צנוע וקטן ובמרכזו הטבע. לרגע אנחנו עוצרים וחושבים על העצים. תוהים מה לשתול והיכן. חופנים ביד שתיל עדין וזעיר, ושותלים אותו. ואז, בין אם שמנו לב או לא, אנחנו מתמקדים בדברים הבסיסיים שהוא צריך: אדמה – שיוכל לבסס את עצמו (קרקע עשירה בקומפוסט