כללי

גם אתם לא מאמינים שיש פה פוסט חדש? אז כן, זה אמיתי. וגם הוא, כמו רבים וטובים לקח לו זמן להתבשל על אש נמוכה (שלא לומר פתיליה) במשך תקופת החגים (כבר שכחתם מה?). זה פוסט מיוחד, לא רק בגלל שבאו להתארח אצלנו 2 נשים נהדרות, זה פוסט שצולם ביום הקטיף והאריזה

  אתמול נסענו שוב למתת, לבית של ארז. הפעם זה היה בערב, כשהשמש התחילה לשקוע, בניגוד לבקרים כשהשמש מאירה על המקום המקסים הזה. באנו להפרד, מהסדנאות. מארז לא ממש נפרדים. לשבת בנחת בסלון, לשתות כוס של יין משובח (או עראק או וודקה) לספר סיפורים, וצחוקים וזכרונות. לבשל בצוותא במטבח, הפעם

אחד הדברים הכי מסובכים בפרוייקט הזה שיזמתי, הוא ללא ספק תיאומי לוחות זמנים. רשימת אנשי המקצוע המקסימים והנפלאים, שחשבתי שהיא תהיה המשימה הקשה, התבררה כ"שטויות במיץ עגבניות" – רוב רובם של הפרסונות שפניתי אליהם/ן אמרו מיד כן!ולעומת זאת, מה שהתגלה כפרוייקט בפני עצמו היו תיאומים כמעט בלתי אפשריים בין מזג האוויר (שבינתיים

  בבוקרו של יום ראשון, בזמן שרובכם עוד הצטנפתם מתחת לפוך וניסיתם לגנוב דקות של חסד, התלבשתי היטב בשכבות על גבי שכבות, ויצאתי אל השדה. היה קר, קר מאוד. יום לפני כן עדכנו בחדשות על גל הקור הצפוי, ואז שמעתי את מה שהפך להיות שם קוד עבורי (ועבור תושבי העמק)

להתחבר לאדמה, לשדה, למה שגדל, לנשום ולעצור לרגע במרוץ הזה של החיים. מסתבר שכל אלו הן ממש לא אוסף של קלישאות. כתבתי על זה כבר פעם, ואני חוזרת לזה שוב ושוב, כי כל פעם מחדש, זה מה שקורה. ושלא תבינו לא נכון, עד היום חבריי שהיו איתי בגן זוכרים לי את

כשהזמן חולף ועובר, הוא מתגבש ליחידה שכזו, סוג של בלוק שהופך להיות מוחשי עבורי. ככה נראה לי הזמן שלא העלתי פוסט חדש בבלוג. אני יודע, ואתם בטח גם שמתם לב, המון המון זמן לא היינו כאן. וזה לא שלא היינו, היה חופש גדול שדרש מכולנו התארגנות לא פשוטה, אחריו באו

  יושבת מול המחשב, האצבעות על המקלדת, ואין לי, אין לי ממש מושג איך אני מתחילה את הפוסט הזה. אז קודם כל תודה לכולכם. לפני אי אלו שבועות, כשפירסמתי את הפוסט הראשון בפרוייקט "מהשדה לצלחת", נעטפתי באהבה ובפרגונים ובהמון סקרנות שלכם הקוראים. כשלחצתי על לחצן ה"פרסם" בבלוג, עמדו לי דמעות בעיניים. סשן

  מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או מי שמצליח בכלל לעקוב אחרי המחשבות שרצות לי בראש במהירות מטורפת, יזכר, שלפני חודש וחצי כתבתי את הדברים האלו: לחלום ולהגשים. לחלום ולא לפחד. לשאול, להעיז. להתרגש. לבדוק.  "יאללה, סעי כבר" אני אומרת לעצמי. "את והמיזמים שלך…" אני ממשיכה. ואז פניתי לעזרת ההמונים, שביננו,

  יש רגעים בלתי צפויים. רגעים כאלו של ספונטניות, שמסתברים כדבר הכי טוב שיכול להיות. ככה היה כשיום לפני ערב חג שני של פסח התקשר אלינו שפאץ חברינו הטוב, והציע שנצטרף לקמפינג. הוא מכיר אותי לא מהיום, וקלט שאני "עושה פרצוף" מעברו השני של הקו. אחרי שבריר שנייה, הפתעתי אותו

לפני שלושה שבועות חוויתי את היום העצוב בחיי. אבא של עופרי זוגתי, ישראל זוטא, נפטר. לראשונה בחיי הבוגרים אני חווה אובדן של אדם שהיה כה קרוב אלי. ישראל היה שזור בחיי ילדיו, נכדיו, מחותניו. עזר לנו בכל כך הרבה דברים ותחומים, החל מעזרה עם הילדים, עזרה בקייטרינג, עם קניית ושיפוץ