זוטא – לא עושה עניין מאוכלזוטא – לא עושה עניין מאוכל
052-3772668
  • ראשי
  • אודות
  • מהשדה לצלחת
  • מתכונים
  • מפרגנת
  • צור קשר
  • ראשי
  • אודות
  • מהשדה לצלחת
  • מתכונים
  • מפרגנת
  • צור קשר
מתכוני קיץ

נעים להכיר!

כששואלים אותי איך הגעתי לבשל, אני תמיד אומרת שזה בגלל שאני קיבוצניקית. כי שם בקיבוץ, אף פעם לא עשו עניין מאוכל. אוכל אוכלים כי צריך. בלי השראות, ובלי סיפורים. אוכל.

תמיד קינאתי באלו שאמרו שהם הולכים לאכול אצל ההורים והיו חוזרים עם קופסאות עמוסות אוכל, בתקופת הלימודים, אחרי הלידה, או סתם בסוף שבוע עמוס.                 

תבינו, אצלנו התחילו לבשל רק כשעזבנו את הקיבוץ ואני הייתי  כבר בת 16.
לא זוכרת סירים או ריח של תבשילים. זוכרת את עצמי מתקשרת לחברות של אמא ושואלת מה זה "קצת קינמון", תוהה על צבעו העז של הכורכום ומבינה שמה שהרס את המרק היה… טוב, זה כבר לסיפור אחר.

לאוכל שלי אין שורשים, ואף פעם לא תשמעו אותי אומרת: "ממממ זה כמו בבית הוריי" או "על האוכל הזה גדלתי". כי פשוט גדלתי על ריח הרוגלעך ולביבות תפוחי האדמה בחנוכה של סבא שַיֵיק ועל עוגת התפוחים הדיאבטית של סבתא חנה. לא משהו שאפשר לספר עליו במאסטר שף.

אז נעים להכיר. עופרי זוטא.  או בקיצור – זוטא.

אוטודידקטית, שזה בעצם אומר שלא למדתי בבי"ס לבישול אבל למדתי מניסוי וטעיה, ספרים, ושיחות עם אנשים. אני מבשלת למחייתי כבר כמעט שני עשורים – היה לי קייטרינג להפקות טלוויזיה וסרטים, ומזה כעשור מבשלת אוכל לבית (וגם לאירועים). כתבתי במגזין האוכל "על השולחן", פעם היה לי טור ב"וואלה! אוכל", ועד לא מזמן היה לי טור שבועי ב"מאקו".

חיה בעמק יזרעאל עם ערן בנזוגי ושני הבנים שלנו.

נעים מאד! כששואלים אותי איך הגעתי לבשל, אני תמיד אומרת שזה בגלל שאני קיבוצניקית. כי שם בקיבוץ, אף פעם לא עשו עניין מאוכל. >>
הרשמה לבלוג

והפוסט הבא אצלכם בתיבה

    אינסטגרם
    מעכשיו זו תחרות. זה מזג האוו מעכשיו זו תחרות.
זה מזג האוויר והפרי המבשיל. אלו הציפורים שמכרסמות,
והדררות (החכמות) שפשוט קוטפות ענפים קטנים
עם פירות.
זה הזמן הצהוב
והפרי המתקמט.
אלו הזבובים שעוקצים את הפרי
וצריך להבחין בין בשל, לרקוב לעקוץ.

זו תמיד תחרות,
גם בערוגת התותים.
מי יותר יפה ואדום, מי מוכן ומי עוד לא.
זו תחרות בין הילדים שנכנסים לגינה
ובין השבלולים שמכרסמים (כנראה בהנאה).

ועכשיו נשארה התחרות שלי.
ביני ובין עצמי. אם אספיק לקטוף, לקלף, לחתוך, להכין ולצלם את הלפתן האביבי הזה,
לפני שכולנו נפסיד בתחרות.
ונצטרך לחכות לשנה הבאה...

** ש ס ק **
הוא פרי של חצרות בתים, זה פרי שלא קונים.
כמה מוזרים עם אלו שמקלפים לפני שאוכלים.
את השסק יש לאכול בהטיית הגוף קדימה
או מעל הכיור.

אמא (הוא חוקר),
שסק זה הפרי שיש בו יותר גרעינים ממה שיש לאכול?
    כשזה נוגע לאבוקדו שגדל לנו על העץ, אנחנו עוד חסרי ניסיון. יש פירות שיכולים למשוך זמן על ענפיהם, יש כאלו שמחכים בסבלנות, גדלים, רווים מים וממתינים. 
והאבוקדו, שהשנה החזיר לנו אהבה בעושר של פרי, לימד אותנו את זה השיעור: 
כשהוא מגיע לזמנו (את הזמן צריך עוד ללמוד), יש לקטוף, חלק להניח בקערה במטבח, חלק לשים בקירור כדי להאט את קצב ההבשלה וחלק לתת ברוחב לב לחברים. 
חלק אגב יש להשאיר על הקרקע אחרי שנפלו וחיות הגינה מצאו אותו טעים להן. או על העץ. ככה מחזירים אהבה חזרה לטבע, לאדמה, לעץ, לגינה.
ונגיד - תודה.
    הגשם יורד ועץ התפוז מנקד בכתום את הגינה שלנו. לא סתם הוא נמצא כחוצץ בין המדרכה לגינה, מי שרוצה, תמיד מוזמן להושיט את היד ולקטוף לו פרי. 
יש לי חברה שתמיד מבקשת רשות לקחת אחד לפני שהם ממש מוכנים. היא אוהבת אותם ככה, "לא עשויים", ומיד רצה לחפש חוט דנטלי... 
אני עוקבת אחרי גודלם וצבעם, ככל שהימים עוברים הם הופכים נוכחים יותר ממש מול העיניים שלי. 
הפרי שהפך לסמל של ישראליות, הפרי שקיבל שם שהוא בכלל ראשי תיבות (תפוח זהב למי שלא בקיא ברזי השפה), הפרי שיותר מכל עושה לי חורף. 
אתמול בבוקר, כשהמתבגרים השלימו שעות שינה, הכנתי מהם עוגה ש @adishi
ולמרות שהעץ שלנו חי ובועט, המילים של רונה קינן יסגרו את הפוסט. תודה @einatspector
🍊 
"... מותו של עץ התפוז
בקיץ שוב מלחמה
ושוב הדמעות, שוב אין ברירה
היכן הטעות
ואיפה הסדק התגלע
רציתי לכתוב לך שיר יפה
שיר על משהו נפלא". 
(מות התפוז /רונה קינן)
    ככה הוא קטף אותו הבוקר והגיש לי את הנס הירוק הזה. עם ענף, מחובר אליו כמו חבל טבור. עם עלים. ככה הוא הגיע מהעץ - לא מושלם, אבל שלם. אצלנו קוראים לזה אבוקדו עם אופי, עם נוכחות. 
זו אולי השנה השלישית שהעץ הצעיר שלנו נותן פרי. בעודו מגיש לי את הנס הוא הוסיף: "יש עוד חמישה עשר אבוקדואים" נראה לי. הם מחכים". כאלו אנחנו, סופרים את הפירות ומתרגשים. את הלימונים אין מצב לספור, הם המונים.
    כל שנה, קצת אחרי שהגשם הראשו כל שנה, קצת אחרי שהגשם הראשון מגיע, מגיעה עונת הפומליות האדומות והראשונות להגיע לפתח ביתנו ולפתח פינו, הן אלו שאבא שלי טיפח במסירות. 
במרץ ימלאו 9 שנים ללכתו. אמא דואגת לעצים במקומו, לא כי היא כל כך רוצה, אלא כי נראה לי שהיא יודעת שפשוט אי אפשר בלעדיהן. כשיש לה סבלנות, היא פותחת פלח פלח ומביאה לנו קופסה מלאה בבריאות ורדרדה. 
גם לנו בחצר יש עץ של פומליות ורודות, הן משתבחות כל חורף (או סתיו) אבל עדיין, אלו של אבא, לוקחות אותן בסיבוב. 
אבא, כמה עצוב שאתה לא פה.
    נראה שהזמן לא זז אבל הוא עוב נראה שהזמן לא זז
אבל הוא עובר מהר.
נראה שעונות השנה הצטמצמו
לסתיו.
הענבים בגפן אצל השכנה,
התבלבלו
ולא הבחינו שהקיץ עבר.
ואני
כבר לא בטוחה איזה
יום
היום.
    Load More
    עיצוב: נסטיה פייביש | ביצוע: Zivuch | איור: שרית עציץ © כל הזכויות שמורות לעופרי זוטא | תקנון האתר
    גלילה לראש העמוד

    שלחו לי הודעה