נראה שעבר נצח. נראה שהמפגש שתכננו והגינו והתרגשנו מאוד לכבודו, התקיים בעולם מקביל או אולי קרה לפני שנה. אבל עברו שלושה חודשים. ובזמני-הקורונה, נראה שלזמן יש איפיון משלו. כמה מוזר זה שהזמן הפך להיות משהו נזיל, לרגעים זה נראה שעברו יובלות ולרגעים זה לא נתפס שזה רק לפני רגע עבר

כשמסתיימת שנה ואחת חדשה מבצבצת מעבר לפינה, תמיד יש את העניין הזה עם מה אני מאחלת לעצמי, ואיזה חלום אני רוצה להגשים. לא זוכרת "מה רציתי להיות כשאהיה גדולה", כשהייתי קטנה. אני לא מחזיקה חלומות גדולים במגירה וגם אין לי בקשות גדולות מידי מהעולם, או מעצמי. אבל איכשהו ומתישהו כשאני

פטריות. או שאתם אוהבים אותן, או שלא. או שאתם יודעים מה לעשות איתן (שוב רוטב שמנת פטריות?) או ש… לא. ואז אתם בכלל לא טורחים לקנות אותן. יש כאלו שחוששים מהן (מה, הן כאלו מפחידות?) ויש את אלו שמכירים אותן על מגוון הזנים, הגדלים והצבעים. בואו נודה באמת – זה

הפוסט הזה הוא פוסט מיוחד ומאוד מרגש עבורי. חיבור בין ליען נוסבאום, בלוגרית טיולים, לביני – בלוגרית אוכל יש האומרים. בעולם הוירטואלי קורים ניסים וקסמים, איך מפגש שנעשה רק בשדה האון-ליין מחבר עולמות, ואפילו מבלי ששמענו האחת את השניה, התחברנו פה בחוטים עדינים של נימי המילים והרגשות. המשימה – חיבור

מי היה מאמין שאכתוב פוסט שלם על אפרסמון? אני בטוח לא. הפוסט הזה כמו דברים אחרים בבלוג שלי, או בעצם במטבח שלי, התבשל תוך כדי תנועה. איך משהו שיש מצב שלקחתי כמובן מאליו, יצא מהגבולות הברורים שלו, פרש כנפיים וקיבל משמעות אחרת לגמרי. פתאום האפרסמון, הפרי הכי לא מובן הזה,

  סיפורים ששמעתי ומילים שהתחברו למשפטים וזכרונות – נאספים אצלי בלב ובבטן, בטיוטות על דפי וורד ומחברות. הם כמו תבשיל שסופו להאכל ולהשאיר זכרון חדש, אולי חותם. כך גם הם, הסיפורים, הזכרונות שאולי לא שלי, אבל לרגעים, אני ממש יכולה לעצום את העיינים ולהיות שם. ברגע המיוחד. הרגע המיוחד שבו

אומרים שכשלא יודעים ממה להתחיל, צריך להתחיל מההתחלה. לפעמים זה באמת פשוט כמו שזה נשמע. אבל מה ההתחלה? לפני כמה שבועות פנתה אלי לירון כהן אביב, שהיא מהממת וצלמת מוכשרת עם עין מדהימה, ושאלה אם מתאים לי שנעשה איזה סשן בישול וצילום. ברווווור! אמרתי. כולי בהתרגשות. לא היתה לנו שום

פרצוף חמוץ, לימון כבוש, לימון חמוץ פרצוף… אחרי שילדתי את הבלוג הזה והפכתי (שוב) לאמא גאה, חשבתי שהנה, עליתי על הגל ועכשיו זה פשוט יצא ממני. המילים יעברו דרך האצבעות אל המקלדת, אל העולם הקסום של מאחורי הקלעים של הפוסטים, אל דפי הסקיצות של המחשבות שלי וישוגר אליכם, בלחיצה פשוטה

שומר הוא מסוג הירקות ששמור להם כתר של כבוד. הוא כל כך יפה ואצילי בעיניי, יש לו ממש ארכיטקטורה מיוחדת. רק תסתכלו עליו! הבעיה היא שהוא מסוג הירקות שרובנו לא נחשפים אליו, ולו בשל השם שיצא לו: "ירק עם טעם של סוכריית ליקריש". אז בואו נבהיר משהו – כן, יש

"אני רוצה בלוג משלי", מלמלתי זמן רב. בית למילים ולצילומים שלי, למחשבות, לרעיונות וכמובן גם מקום לענות, ללמד ולעזור למי שמבקש עזרה או שואל אותי כמעט כל יום, את השאלה שמתחילה ככה: "אז איך מכינים….". שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת לענות ולעזור, אבל זה פשוט כמו קוד כזה,