נעים להכיר!

כששואלים אותי איך הגעתי לבשל, אני תמיד אומרת שזה בגלל שאני קיבוצניקית. כי שם בקיבוץ, אף פעם לא עשו עניין מאוכל. אוכל אוכלים כי צריך. בלי השראות, ובלי סיפורים. אוכל.

תמיד קינאתי באלו שאמרו שהם הולכים לאכול אצל ההורים והיו חוזרים עם קופסאות עמוסות אוכל, בתקופת הלימודים, אחרי הלידה, או סתם בסוף שבוע עמוס.                 

תבינו, אצלנו התחילו לבשל רק כשעזבנו את הקיבוץ ואני הייתי  כבר בת 16.
לא זוכרת סירים או ריח של תבשילים. זוכרת את עצמי מתקשרת לחברות של אמא ושואלת מה זה "קצת קינמון", תוהה על צבעו העז של הכורכום ומבינה שמה שהרס את המרק היה… טוב, זה כבר לסיפור אחר.

לאוכל שלי אין שורשים, ואף פעם לא תשמעו אותי אומרת: "ממממ זה כמו בבית הוריי" או "על האוכל הזה גדלתי". כי פשוט גדלתי על ריח הרוגלעך ולביבות תפוחי האדמה בחנוכה של סבא שַיֵיק ועל עוגת התפוחים הדיאבטית של סבתא חנה. לא משהו שאפשר לספר עליו במאסטר שף.

אז נעים להכיר. עופרי זוטא.  או בקיצור – זוטא.

אוטודידקטית, שזה בעצם אומר שלא למדתי בבי"ס לבישול אבל למדתי מניסוי וטעיה, ספרים, ושיחות עם אנשים. אני מבשלת למחייתי כבר כמעט שני עשורים – היה לי קייטרינג להפקות טלוויזיה וסרטים, ומזה כעשור מבשלת אוכל לבית (וגם לאירועים). כתבתי במגזין האוכל "על השולחן", פעם היה לי טור ב"וואלה! אוכל", ועד לא מזמן היה לי טור שבועי ב"מאקו".

חיה בעמק יזרעאל עם ערן בנזוגי ושני הבנים שלנו.