סיפורים ששמעתי ומילים שהתחברו למשפטים וזכרונות – נאספים אצלי בלב ובבטן, בטיוטות על דפי וורד ומחברות. הם כמו תבשיל שסופו להאכל ולהשאיר זכרון חדש, אולי חותם. כך גם הם, הסיפורים, הזכרונות שאולי לא שלי, אבל לרגעים, אני ממש יכולה לעצום את העיינים ולהיות שם. ברגע המיוחד.
הרגע המיוחד שבו האוכל מתחבר לפנים, לרגש ובסופו של דבר לסיפור. סיפור שרוצה שיספרו אותו.
סיפורה של מטבוחה
הפוסט הזה החל להיכתב בסוף החורף האחרון, כמה ימים לאחר המפגש החודשי של קבוצת הכתיבה שלנו, בו ישבתי והקשבתי לסיפור של עדי הלמן.
עדי היא צלמת, אמא ל-4 בנים (מורידה בפניך את הכובע סיסטר!), נשואה לאיל (גם הוא צלם), אישה מהממת ביופייה שקורנת ממנה פשטות נעימה, או אולי במילים אחרות – צניעות מעוררת השראה. והיא, כמו סדנת הצילום שלה שנקראת "לראות את המובן מאליו", צריך פשוט לראות ולהקשיב לה.
במפגש איתה חיברנו מילים לתמונות, ניסינו להרגיש את מה שאנחנו רואות, ופחות לחשוב. יצאתי משם מלאה באנרגיה ובו זמנית גם מרוקנת. כשהיא דיברה הרגשתי שנוחתת עלי ברכות נוצה, כאילו חלק מהסיפור שלה הוא גם קצת שלי. ואני אפילו לא זוכרת למה.
ואז
היא סיפרה על המטבוחה.
המטבוחה שגרמה לה להבין שזהו. היא הגיעה הביתה.
חייכתי לעצמי בלב, או אולי באמת. חיוך שמכווץ את העיניים שנייה לפני שהדמעה יורדת.
המטבוחה של סבתא
היא עמדה שם מולנו מספרת על עצמה, על הילדות, על המשפחה ועל ההכרות עם איל, בעלה. איך בשלב מסוים בשיחתם הראשונה, הוא פשוט אמר לה: "את חייבת לטעום את המטבוחה של סבתא שלי". והיא מצידה פשוט שאלה: "מה זה מטבוחה?"
באותו הרגע הרגשתי שהעולם עמד מלכת, כאילו מטה קסמים עשה freez – ועברתי לעולם משלי.
הזדהתי איתה. ומיד כמו חלקיקי זכרונות שבכלל לא שלי, הרגשתי בית. ידיים של סבתא מקלפות עגבניות בשלות, מערבבות באיטיות מחית אדומה שזוהרת משמן בסיר שספג זכרונות. רציתי לטעום תבשיל של דור אחר, ובעצם גם תמיד רציתי להגיד משפט כזה שצמח משורשים.
איך מאכל שהוא כ"כ ביתי (אצל מישהו מסוים) יכול להלך קסמים על מישהי שחסרה לה תחושה או הרגשה של בית. כמה מרגש זה אוכל, צנוע ככל שיהיה, כשטמונה בו אהבה, יצירה ועשייה.
הסיפור שלי עם מטבוחה
בדומה לעדי, לא ידעתי מה זה מטבוחה. בטח לא טעמתי אחת כזו ביתית וטובה. "מטבוחה" זו מילה ששמעתי פה ושם. והס מלהזכיר סלטים קנויים, שמעולם לא עשו לי את זה, ולא טרחתי לקנות.
הכל השתנה בערב אחד, שהלל חזר מחברים וסיפר לי בהתרגשות על המטבוחה שאכל איתם. המטבוחה של… סבתא שלהם. התרגשתי שהבן שלי, דם מדמי, אכל חריף ונהנה ומיד התקשרתי לאמא של השניים, כדי לחקור על המטבוחה המהוללת. שירה הסבירה לי על קסם המטבוחה, ועל העובדה שיש לה במקפיא עוד קופסאות ושהיא תביא לי אחת לטעום. היא תיארה איך אמא שלה מבשלת את המטבוחה לאט לאט לאטטטט, את המרקם הרך וספוג השמן, ממש קונפי של עגבניות חריף. נו, אחרי תיאור כזה, כל מה שרציתי זו סבתא מרוקאית שתכין לי מטבוחה, אבל הסתפקתי במציאות – שזה אומר, ללכת ולהכין בעצמי. וגם זה, כמו הכנת מטבוחה, לקח לי זמן.
מטבוחה, מרמומה, מרוקו או תוניס
מודה שלא חקרתי לעומק את עניין ההבדלים (טוב בסדר, חלק מכינים עם פלפלים מתוקים וחלק רק עם עגבניות) ומאז ועד היום, אני מצידי מכינה מטבוחה. היא אולי קצת אשכנזייה, ואולי היא יותר פייסט (ממרח) מאשר מטבוחה, היא לא טובעת בשמן, ומכילה שמן זית ולא משהו בלתי מזוהה אחר. שלי פיקנטית ולא ממש חריפה, ותכל'ס אני מאוהבת בה.
ועכשיו שאני חושבת על זה, מה שגרם לי לזוז ולהכין מטבוחה פעם ראשונה בחיי, היה בכלל הספר של אורי שפט ממאפיית לחמים ומ Bread bakery. ספר עמוס מאפים, עוגות ובצקים. דפדפתי בו בחרדת קודש (הוא כ"כ יפה!) ולקראת הסוף, המתכון היחידי שקרץ לי היה מתכון ל… מטבוחה כמובן!
שלוש, ארבע לעבודה
עגבניות בשלות הן המוטיבציה שלי להכנת מטבוחה. אני לא אוהבת לזרוק ירקות, ותמיד אשתדל להכין משהו עם הירקות-שהגיע-זמנם, לפני שאתייאש ואזרוק אותם לקומפוסט.
לעומתן, פלפלים חריפים זה משהו שעדין לא התרגלתי שיהיה פה תמיד, אז זה הדבר היחידי שאני צריכה לזכור לקנות. או לשתול ולקטוף בעת הצורך והרצון.
מלאכת הקילוף
לא יודעת מה הסבתות או הדודות המרוקאיות, התוניסאיות או האחרות עושות. חלק מקלפות את העגבניות וחלקן לא, ואפילו כבר שמעתי על מטבוחה מעגבניות שרי.
לא אוהבת קליפות של עגבניות, הן תמיד נתקעות בחך או בגרון, סתם לא נעים, לכן אני מהעדה שמקלפת. ואגב, לא חותכת אלא "קורעת" בידיים, או מקסימום חותכת גס, כי אני, כבר הבנתם, מאמינה בכמה שפחות התעסקות.
אפשרות אחת – קילוף במים רותחים. אפשרות שנייה ומגניבה יותר – צלייה קצרה יחסית בתנור לוהט והרבה פחות התעסקות.
אם הלכתם על הקלאסיקה – הרתיחו מים בסיר או בקומקום.
בינתיים, חרצו איקס בעדינות בעגבנייה והניחו את העגבניות בקערה עמוקה. שפכו את המים הלוהטים על העגבניות עד כיסוי. הן אוהבות לצוף, אז פשוט הניחו עליהן צלחת שקוטרה קטן במקצת משפת הקערה, או בקיצור – הטביעו אותן.
לאחר כ- 10 דקות, הוציאו בעזרת כף בזהירות, עגבנייה, ונסו לקלף. אם היא מתקלפת בקלות – אשריכם, המשיכו כך עם כל העגבניות. אם היא עושה שרירים, החזירו אותה אל המים הרותחים (אם הם הספיקו להתקרר, החליפו אותם ברותחים).
הטכניקה המגניבה
מחממים תנור / טוסטר אובן ל 220 מעלות.
מרפדים תבנית בניר אפיה ומניחים את העגבניות (נקיות, ברור), מכניסים לתנור וצולים כ-10 דקות. מוציאים ומחכים שיתקררו, כדי שתוכלו לגעת בהן.
בעזרת האצבעות, הן יתקלפו בשניות. הסירו את הקליפה והמשיכו הלאה.
המטבוחה שלי
10 עגבניות בשלות, קלופות וחתוכות גס
4-6 כפות שמן זית
8 שיני שום, קלופות ופרוסות גס (או יותר, תלוי מאיזו עדה אתם)
פלפל חריף טרי, חתוך גס (מומלץ לשים כפפות בשלב הזה)
מלח
ההכנה:
- מחממים היטב סיר רחב ומוסיפים אליו את שמן הזית.
- בזהירות, מוסיפים את שיני השום והפלפל החריף (אני אוהבת להתחיל מחצי פלפל, ולהוסיף במידת הצורך לפי החריפות) מערבבים היטב ומטגנים כדקה, מומלץ תוך כדי ערבוב, שלא ישרפו.
- מוסיפים את העגבניות הקלופות והחתוכות/קרועות, מערבבים היטב ומביאים לרתיחה. מוסיפים את המלח ומערבבים.
- מעבירים ללהבה בינונית-נמוכה, ומערבבים היטב מידי פעם, תוך תשומת לב קפדנית שהתבשיל לא יישרף.
- מבשלים כך לפחות שעה (יותר לכיוון שעה וחצי-שעתיים) עד שמתקבל מרקם אחיד ומצומצם של עגבניות.
- טועמים בזהירות, ומוסיפים חריף או מלח לפי טעמכם.
- מצננים, מעבירים לצנצנות/קופסאות לבחירתכם ושומרים במקרר. או במקפיא כמו ששירה עושה.
אוכל. תמונות. מילים.
אחרי המפגש עם עדי הלכתי למצוא את תמונות המטבוחה שלי, כי ידעתי שעכשיו לתמונות יש גם מילים.
ועכשיו יש גם פוסט והוא בשבילכם.
הפוסט הזה מוקדש באהבה גדולה לעדי. מחזור חדש של הסדנה שלה לראות את המובן מאליו, נפתח בנובמבר.
דברו אלי, אני פה כדי להקשיב.
שבוע טוב,
עופרי
הסיפור שלך מקסים. עדי. איל. המטבוחה של סבתא והמטבוחה הפרטית שלך. המילים שלך נעימות וטעימות כמו תמיד.
תודה רבה עידית. איזה כיף שבא לבקר אותי בין מילים וסיפורים. תודה
אני פגשתי מטבוחה, מכל מיני עדות, בכל מיני הזדמנויות. בעיקר אהבתי את זו שמבשלים ביחד עם זיתים ויש לה שם מיוחד שאני לא זוכרת אותו. אני מודה שרק בשנים האחרונות התחלתי להכין כזו, ורק מעגבניות שרי כי רק אותן אני אוהבת (בארץ. באירופה של הכפרים אני משתגעת מטעמי העגבניות שאצלנו כבר אין) עם הרבה שום ועשבים לפי מה שיש במקרר. אנא, שלא יהרגו אותי שומרי המסורת (של המטבוחה), אני מאוד אוהבת לחבר אליה פסטה טעימה…
תודה על פוסט מעורר חושים וזכרונות.
וואו רבקה הזכרת לי נשכחות. למרוקאים (כמדומני) יש סלט של זיתים ברוטב עגבניות שמתבשל, כיאה לעדה, המון זמן. טעים!!!
עד לא מזמן הייתי מכינה רטבים ומטבוחות למיניהן מעגבניות אורגניות בשלות והן היו מצוינות. יש עגבניות נהדרות בארץ, תלוי בעונה. ובמחיר. כשהן טריות אני חובבת את השרי תמר. ועזבי אותך ממסורות, מכיוון ששלי לא כזו חריפה, אני אכן משתמשת בה כפייסט, כבסיס לרטבים באשר הם וגם לשקשוקה. תודה שקראת והגבת.
זוטא, זוטא,
איך אני אוהבת לקרוא אותך, התכווצו לי העיניים בחיוך, רגע לפני שירדה דימעה.
עשית לי חשק למטבוחה וללכת לחבק את המשפחה שלי.
הבישול שלך והכתיבה שלך מעבירים כל כך הרבה רגש.
קרן קרן, איזה כיף לי שקראת. שהדמעות שלנו יהיו רק מאוכל ומהתרגשות. תודה רבה.
אצלי בבית היה סבא בשלן. זה הסאטאראש הקרואטי (גם סוג של מטבוחה) שטרם שחזרתי…. הוא היה מכין לכל המשפחה קופסא. ולי עוד אחד….
איזה זכרון מקסים ומנסה להגות את זה, חייבת לשמוע אותך אומרת את השם הקרואטי הזה. אשמח לנסות לשחזר עבורך. תודה עינב.
המטבוחה שלך הזכירה לי את ארגזי העגבניות במרכולים האיטלקים. בסוף הקיץ כל המאמות קונות כדי להכין רוטב ולשמור בהקפאה וצריך מספיק כדי לעבור את כל החורף אז הן נמכרות בארגזים. השיטה שלי להפטר מהקליפה היא לקלף בקולפן בתנועת זיגזג (למדתי מהספר "איטליה" של שולה מוזס). מטבוחה עוד לא הכנתי כנראה כי אני לא אוכלת חריף ובלעדיו זה פשוט רוטב עגבניות (טעים אבל לא מטבוחה…). לגמרי בית המטבוחה שלך.
גם אני לא אכלנית חריף אבל למדתי לאכול מעט ממנו. אפשר להכין את זה גם ללא חריף ופשוט להמציא לזה שום. קונפי של עגבניות או מטבוחה לא חריפה, יעשו את העבודה. ובאשר לטריק הקילוף, אכן זה עובד, אבל בד"כ רק על עגבניות קשות ומכאן שאולי הן מוכנות אבל לא בשלות ומתקתקות. אלא יותר מתאימות לסלט נגיד 🙂
תודה שקראת והגבת.
עצרתי את הכול, וקראתי בשקיקה גם בריור רב את המילים, הסיפורים שנשזרו ביחד עם של עדי והסמקתי מרוב התרגשות מהצילומים שמלווים את המילים, במיוחד העגבניות במים הרותחים. זוטא פוסט מיוחד במינו
תודה רבה רבה נתלי. אכן הפעם התהליך היה שונה ונשזר עם הזמן. ועם הסיפור. כל פוסט מביא איתו משהו אחר ומלמד אותי. תודה שקראת. לכי להכין מטבוחה 🙂
נשמה שאת. בדיוק השנה למדתי להכין מרדומה של אמא שלי (שזה מטבוחה של טריפוליטאית). יש משהו מהלך קסמים בבישול הזה האיטי, עם הריח. אצלי זה באמת ריח של בית. תודה זוטא, עליך.
איזה כיף לך. "ריח של בית". אצלי לעד כנראה ריח של בית יהיה של כביסה 😉
אוכל הוא נוף ילדותנו. גם חביתה עם מלפפון, גם מטבוחה גם סירים מבעבעים בכל טוב וגם בית שבכלל לא בישלו בו.
הפוסט הנפלא שלך הזכיר לי כמה אוכל הוא טריגר וחיבור לכל כך הרבה דברים בחיים שלנו, השמחים, המשמחים, העצובים… הטובים, הפחות טובים. הזכרון שלנו עמוס בזכרונות של אוכל. וגם בזכרונות של "אין אוכל".
מתביישת לומר שאף פעם לא טעמתי מטבוחה אמיתית, כזו שבושלה באהבה במטבח ביתי.
טעמתי אוכל שאולי הוא "המטבוחה" הפרטית שלי. אוכל פשוט ואוהב של אמא שלי וסבתא שלי. אוכל שעד היום הוא האוכל שאני הכי אוהבת בעולם.
כל בית והמטבוחה שלו .
המילה מטבוחה בפוסט היפה שלך יצאה לחלוטין מאזור הכיריים ועברה חזק ללב.
פוסט מרגש, תמונות מופלאות, ועדי ואיל הם מהזוגות האהובים עליי. זוג מעורר השראה.
אוהבת אותך וזהו. מוכשרת על חלל שאת.
וואלה, אף פעם לא אכלת מטבוחה ביתית? אני מגלה עוד ועוד נשים כמונו. אולי נפתח קבוצת תמיכה – אלו שלא ידעו מטבוחה 🙂
מסכימה איתך שאוכל הוא ילדות, וזכרונות, וחלומות ועוד מלא דברים. תודה על המחשבות והמילים שהשארת פה מותק. ועל כל הפירגונים שתמיד מחממים לי את הלב.
אז קובעות למטבוחה? אוהבתותך בחזרה
מטבוחה זה זכרון הילדות הכי מתוק חריף שלי, ואבא שלי מכין את המטבוחה הטעימה ביותר בעולם, אני די בטוחה, בבישול איטי של 6 שעות.
אבל בלי קשר לטעם – רק המילה הזו עצמה מרחיבה לי את הלב ואת הבטן.
פוסט מקסים מקסים.
גם התמונות.
איזה כיף שיש מי שמכין את המטבוחה הטעימה בעולם, אפשר לעשות הזמנה? 🙂 סוד הבישול הארוך וסוד האהבה שבידיים ובסיר. מתכון מנצח. תודה רבה על הזכרונות ועל המחמאות.
ממש עשית לי חשק להכין!
כיף לקרוא. מקווה שהכנת 🙂
מטבוחה טעימה מאד. עם הלחם הנכון זאת אליפות. תודה
תודה רבה לביא! איזה כיף לקרוא. שנה טובה