אחד הדברים הכי מסובכים בפרוייקט הזה שיזמתי, הוא ללא ספק תיאומי לוחות זמנים. רשימת אנשי המקצוע המקסימים והנפלאים, שחשבתי שהיא תהיה המשימה הקשה, התבררה כ"שטויות במיץ עגבניות" – רוב רובם של הפרסונות שפניתי אליהם/ן אמרו מיד כן!ולעומת זאת, מה שהתגלה כפרוייקט בפני עצמו היו תיאומים כמעט בלתי אפשריים בין מזג האוויר (שבינתיים מאיר לנו פנים, אבל השדה שהוא הכוכב האמיתי, לא כ"כ מבסוט מזה), נוכחותו המבורכת של ערן בשדה וכמובן של הבשלן/ית המקשקש/ת בסירים.
אם תוסיפו לזה את הפרפקציוניזם שלי, תצטרכו לצרף למשוואה נתונים שוליים כמו סוג הבישול, איזון מגדרי בין בשלן או בשלנית, מידת העקשנות שלי ומצב הרוח, לא משנה של מי.
עד שהגעתי למצב בו מבינה כמה זמן נדרש לנו להגעה לשדה, שלום-שלום, קטיף, נסיעה למטבח ובישול, הקלפים נטרפו. אני נדרשת ליישום כל תורות הזן הקיימות, מה שאומר לתרגל נשימה עמוקה (נעים מאוד, אסמטית מגיל 3), אמון ביקום ובאדמה (רק לא גשם, רק לא בוץ), להרפות, קו נטוי לשחרר (סיימתי ללדת, תודה), ולזרום (מה לזרום מה? לא ידעתי שאני נחל)…
הייתי מאוד ברורה, כמו מפיקת על – מצאנו תאריך, מזג האוויר נראה נפלא, ערן בשדה, 09:00 נפגשים!
איזה תשע בבוקר ואיזה סלט שורשים. אחר הצהריים הוא צריך להיות בחיפה בפסטיבל האוכל הערבי, ומנסה לחבר את כל הנקודות. אני מבינה כמובן, כאילו שיש לי ברירה. יש לו מזל שאני אוהבת אותו. בעצם לי יש מזל שהכרתי אותו.
בתמונות (משמאל למעלה ובכיוון השעון): ערן הירקות והכרישה, ארז והסלרי, עידו נרגש מהכרובית שקטף, ארז מצלם את ערן ושורש הסלרי.
מפגש מספר 4 // ארז קומורובסקי
אז לא, לא נפגשנו ב 09:00 בבוקר. אלא יותר בכיוון של 15:00. אני מחשבת במהירות נתונים כמו אור וטמפרטורה (אחלה אור, רך ונעים, והטמפרטורות צונחות סביב 16:00), צריך להוציא את הילדון מהגן וכל זה, ואז אני נלחצת.
שעה וחצי. שעה וחצי! זה מה שהוא נתן לי. האיש הכי עמוס עלי אדמות.
שאלתי אותו: שעה וחצי? זה הכל? מנסה לעשות פרצוף טלפוני של תשומת לב…
הוא ענה לי בקסם שלו: "את יודעת כמה אפשר להספיק בשעה וחצי?"
ידעתי שזה הזמן שאני צריכה לחשב מסלול מחדש, ולזרום איתו. והאמת, שאני סומכת עליו בעיניים עצומות. אמרתי – יאללה, מה שתגיד.
אז הוא אמר: מבשלים בשטח. על מדורה.
והנה עוד משהו בתוכנית המקורית שונה, וככה מצאתי את עצמי מעבירה את השליטה לגמרי לידיו.
"בואי נעשה את זה פשוט. זה מה שהכי מתאים".
אני מקשיבה…
"תביאי לשדה שמן זית, לימון, מלח, פלפל שחור. קרש חיתוך, מחבת וסיר חבוטים (אוח, הוא משורר) וסכינים הכי פושטים שיש. 3 ב-10 כאלו. ואת יודעת מה? גם צ'ילי אם אין בשדה". אני מתחילה לצחוק. ברור שצ'ילי. רק אצלו התחלתי ללמוד לאכול חריף. עלאק חריף. חרפרף. בכל זאת אשכנזיה קיבוצניקית שהתחילה לאכול חריף קרוב למשבר גיל הארבעים. מסתבר שלעולם לא מאוחר מידי.
תגידו יפה שלום
נעים להכיר, ארז קומורובסקי. האיש והלחם, האגדה והאיש. ושיקום זה שלא שמע עליו…
בשלן ואופה מחונן. למד בפריז, יפן וסן פרנסיסקו. נכנס לתודעתנו לפני עשרים שנה, כן כן, (בשנת 1996) כשהקים את "לחם ארז" והראה לכולנו שיש חיים מלבד הלחם האחיד שכולנו גדלנו עליו. 11 שנים מאוחר יותר הוא מוכר את מניותיו וממשיך הלאה. ארז מעביר סדנאות בישול בביתו שבמתת, שהן כמה שעות טובות של חוויה בלתי נשכחת – אוכל ויין טוב, לצד ההומור והאירוח חסר הפשרות שלו. הוא האיש הכי עסוק שאני מכירה, ואין לו רגע דל – כותב ספרים, מסייר בארץ ונפגש עם טבחים לכתבות קצרות מצולמות, יוזם פרוייקטים של קירוב לבבות ("פסטיבל הממולאים" בנצרת, "ארוחה ללא סכינים" בעכו, הן רק שתי דוגמאות מהחודשים האחרונים) וגם חלק מבעליו של הקייטרינג "ארז וחנן" – שלו ושל חנן עזרן.
זמן לווידוי
טוב נו, הגיע הזמן שאתוודא בפניכם. פעם בשבוע (לכל הפחות) אני מקיצה ממש מוקדם, ומצפינה עד למתת, לבית של ארז ולמקום שבו הוא מעביר סדנאות אוכל מפנקות. שם, במטבח הביתי והצנוע, בין קערות אמייל עמוסות ירקות טריים, מכתש ועלי ושאר תבלינים, אני חלק מהצוות שלו. הצוות זה דני בן עמי, שעובד עם ארז משהו כמו 8 שנים (ודני, כך מסתבר, הוא קרוב משפחה ממש רחוק שלי. שמעתי עליו מאבא שלי לפני עידן ועידנים, כשרק התחיל לעבוד עם ארז, ולשמחתי הוא עדיין שם, ואני הרגשתי שסגרתי קצת מעגל. אבל זה ליום אחר…) עידו כהן צדק (שמוכר גם כעידו טוטו, בעקבות שנים רבות שעבד במסעדת טוטו) ומירה אבוטבול המקסימה. לשמחתינו גם דני ועידו הצטרפו לביקור בשדה (מירה לא יכלה להגיע) ואפילו צ'יקיטה וחוזליטו הכלבים החמודים של ארז ומיקי התרוצצו בין עלי הכרוב והמנגולד. לשם שינוי וגיוון הפעם קטפנו ובישלנו לעצמנו – כמה כיף היה!
יחסי הציבור של הלפת
ערן מסייר עם החבר'ה בשדה. כהרגלו הוא מסביר ומספר על תהליך הצמיחה של השדה, על העבודה והחלום שלו. ארז מרגיש מיד בבית, מתרגש מהירקות, שולף אותם מהאדמה ואוכל בשמחה. כולנו מסכימים שאין כמו ירק שזה עתה נקטף. ארז לא בוחל באמצעים ונוגס בקולורבי ובלפת על קליפתם. "וואו" הוא קורא וכולנו מסתובבים לכיוונו. "איזו לפת מדהימה!". אני עושה פרצוף. ערן מצידו אומר שלפת זה ירק שיש לו יחסי ציבור גרועים, או שבעצם הוא סובל מחוסר ביחסי ציבור וחבל. ארז מיד מסכים. "לגמרי" הוא אומר. כולנו הולכים לכיוונו לטעום את הלפת, והאמת, היא טעימה ממש. שילוב של מרירות עדינה עם מתקתקות שמרחפת מעל. קצת דומה לקולרבי, אבל לא שם לגמרי.
ארז מזהה את השום הירוק והצעיר, שזה בעצם שום בתחילת דרכו – נראה כמו בצל ירוק דקיק, ובעל ניחוח עדין של שום. הוא מצרף אותו לארגז. אין ספק שהוא בחור כארז, וככזה הוא מתמצא מאוד גם בצמחי בר שגדלים בשטח. ארז עושה לנו הכרות עם סלק הבר, ואני פשוט התמכרתי. עלים מתקתקים שמזכירים במעט את טעמו של הסלק. החבר'ה מסתובבים בשדה, קוטפים, נוגסים, נושמים אוויר נקי וטוב כזה של לפני הגשם, ונהנים מהחיים. ערן מוציא את שורש הסלרי הראשון של העונה. הוא מסתתר מאחורי כמויות של בוץ, אבל זה לא מפריע לאף אחד לנער אותו היטב ולקלפו, וכמובן לאכול ממנו פרוסות דקות, ככה כמו שהוא, בלי שום דבר עליו.
משמאל למעלה ובכיוון השעון: קולורבי, לפת, שום ירוק, שורש סלרי
תה, קפה ופינוק של שמרים עם קונפיטורת קלמנטינות
הטמפרטורות צונחות והקור מתחיל לאיים עלינו. דני משתעל, ואני מבינה שזה הזמן להכין קפה ותה חמים ולהוציא את העוגה שהכנתי ממחבואה. אם לספר את האמת, קצת הלחצתי את עצמי עם המאפה הזה, כי היה לי ברור שהוא צריך להיות לא פחות ממושלם. בחרתי בבצק שמרים עסיסי ואליו שידכתי קונפיטורת קלמנטינות דביקה, שהכנתי מפירות שגדלו בגינה שלנו. את המתכון אעלה (מתישהו) לפוסט חדש. כשהכנתי את הבצק, נזכרתי שלפני המון שנים הייתי בסדנא קצרה שארז העביר בפסטיבל האפייה (זצ"ל), שם הוא הסביר למה מתכונים זה דבר נפלא, אבל למה התבוננות ואל-פחד הם דברים נפלאים לא פחות. הוא התייחס בעיקר לבצק שמרים – להסתכל עליו, לגעת בו, להבחין מתי הוא תופח, אם קר או חם בחדר, אם לח או יבש. לא לקחת הכל כמובן מאליו. וללמוד. כל הזמן ללמוד.
ארז, עוד לא סיפרתי לך שהיה כ"כ קר באותו בוקר, שהתפחתי את הבצק על הרדיאטור…
אש, אש, מדורה…
אם לבשל בשטח, אז מדורה זה דבר מתבקש. ערן ערם כמה אבנים ויצר מדורה קטנה, ארז שיפצר אותה מעט והניח עליה את הווק שהביא. האמת שהמראה היה פשוט מדהים – השמש כבר מזמן לא היתה בשיאה, האש בערה בצבעים כתומים וחמים, וזו גם דאגה לחמם אותנו מעט מהקור, שלמרות שהתכוננו אליו, הוא הפתיע. השדה מאחורינו, ואנחנו בפשטות שוטפים ירקות עמוסי אדמה ובוץ, חותכים אותם באופן מרושל מעט (שטח או לא שטח?) וזורקים לווק הלוהט. אנחנו צוחקים עם מילים שכבר הפכו שחוקות כמו "אותנטי" ו"בלאדי", אבל האמת היא שזה בדיוק מה שזה היה. הפשטות במלוא הדרה.
אוכל מישהו?
הכנו 3 מנות שונות (אם ניתן לקרוא לזה מנות) שכאמור, הבסיס של כולן היה זהה. שמרנו על הקו של הפשטות, כדי לתת לירקות לדבר בעד עצמם. אין פה מתכונים מסודרים אלא חיבור בין ירק אחד לשני ומעט טעמים נוספים.
כל המנות התחילו בווק לוהט. הירקות נזרקו לווק כדי לתת צריבה יפה, ורק אח"כ הוספנו שמן זית – כדי שהוא לא ישרף. בבית לא חייבים ווק, אפשר גם מחבת לוהטת, ואפילו צריבה בחום גבוה בתנור או בטאבון למי שבמקרה יש אחד כזה בחצר… זה לא יצא אותו הדבר, כי אין כמו טעמים של מדורה. אבל בעיני העיקר הוא להשאיר את הראש פתוח עם חיבורי הירקות וכמו שאמרתי קודם – לא לפחד כלל.
לפת וסלק בר
בשל טעמה הייחודי וחוסר ביחסי הציבור (ע"ע), אשתף אתכם בעובדה שלפת אוהבת מתוק. מה זה אומר? כל חיבור עם קצת מתוק, יתן לה את הטאץ' הנכון. פה, בשל תנאי השטח והחומרים המצומצמים שמנו מעט סוכר חום. בבית אתם יכולים לשדך לה ויניגרט עם סילאן, רכז רימונים, או דבש, כיד הדמיון הטובה עליכם.
2 בצלים צעירים (או קטנים) – חתוכים לרבעים
פלפל צ'ילי – חתוך לפרוסות (כמה צ'ילי? כמה שאתם אוהבים, וכמובן תלוי במידת החריפות שלו)
שמן זית (כ-2 כפות)
2 יח' לפת – מקולפות וחתוכות גס
שורש סלרי – מקולף וחתוך גס
זר עלי סלק בר, שטופים היטב (ניתן להחליף בעלי תרד תורכי, מנגולד ואפילו חובזה)
מלח
מעט סוכר חום
~
מחממים היטב ווק/מחבת רחבה.
מתחילים עם הפלפל החריף והבצל. צורבים מעט ומוסיפים את שמן הזית. מערבבים. כעבור מספר שניות מוסיפים את הלפת ושורש הסלרי – ונותנים גם להם להצרב. מערבבים כך שכל הירקות יכוסו בשמן. מתבלים במעט סוכר ומלח, מוסיפים את עלי סלק הבר(או כל עלה ירוק אחר), מערבבים.
הכל עניין של דקות ספורות וזה כדי להשאיר את הירקות פריכים. משהו בין חיים למוות… בקיצור, הזהרו מבישול יתר.
כרובית צלויה עם כרישה ולימון
כרובית זה אחד הירקות שאני הכי אוהבת. כשהיא רק נקטפת, יש בה משהו אציל, היא הכי טעימה כשצולים אותה – שומרת על הפריכות שלה ומעט חרוכה. עידו חיבר אליה צ'ילי (הוא עוד ישלם על זה, זה היה כ"כ חריף, שרציתי לבכות) ולימון, שתמיד הולך טוב ומדגיש את הרעננות שלה. מסתבר שכרובית משתלבת יופי עם כל מיני "ירוקים", ובמקרה הזה הוספנו למדורה (כלומר לווק) עלים ירוקים של כרישה צעירה, ומרווה שהיתה בסביבה.
כ 1/2 צ'ילי פרוס דק או קצוץ (כראות עיניכם)
שמן זית ( משהו כמו 2 כפות)
כרובית בינונית, שנקרעה ידנית לפרחים
עלים של כרישה צעירה / בצל ירוק / שום ירוק – חתוכים גס
מיץ מלימון טרי
פלפל שחור גרוס גס
מלח
~
מחממים היטב ווק (או מחבת). מוסיפים את הצ'ילי והפרחי הכורבית ומקפיצים לדקה-שתיים, לקבלת צריבה יפה. מוסיפים את שמן הזית ומקפיצים/מערבבים כך שהכרובית תעטף בו.
סוחטים מיץ לימון ומערבבים.
כעבור כ-2 דקות נוספות מוסיפים את עלי הכרישה/בצל ירוק ומתבלים בפלפל ומלח. מערבבים שוב, מגישים ואוכלים!
אם אתם אוהבים את הכרובית שלכם פחות פריכה ויותר רכה, זה הזמן להוסיף קצת נוזלים ולכסות מעט את הווק/מחבת.
גזר וקולורבי צלויים
בזמן שארז הקפיץ ירקות ועידו הפריד פרחי כרובית, דני עמד בצד וניצל את המשאבים שהבאתי לשטח. קרש חיתוך וסכין "שלושה בעשר". זה לא הפריע לו לעשות את מה שהוא עשה כ"כ טוב – לחתוך באלגנטיות את הירקות וליצור מנה צבעונית, מינימליסטית (כי זה היה שם המשחק) ומאוד יפה!
אליה בן ה-4 וקצת (דור ההמשך) שבינתיים הצטרף לחגיגה, הביא בשמחה גזר מהערוגה, ולא ידע מה לעשות קודם – לשחק עם הכלבים או לשחק עם האש במדורה. מה שבטוח – הוא היה בהיי מטורף. האוכל לא ממש עניין אותו, אפילו לא שאריות העוגה.
2 בצלים צעירים – קלופים, חצויים ופרוסים (במקרה שלנו דני השתמש בבצל צעיר ולכן השתמש גם בחלקו הירוק)
1/2 צ'ילי – פרוס דק
שמן זית (כף-שתיים)
2 גזרים שטופים היטב, חתוכים למקלות
קולורבי – קלוף, וחתוך לחצאי פרוסות
בצל ירוק חתוך גס
מלח ופלפל
~
גם פה מתחילים מצריבה של הבצל והצ'ילי בווק. לאחר כדקה, מוסיפים את שמן הזית. מוסיפים את שאר הירקות, מתבלים ומקפיצים עד למידת הפריכות הרצויה. דני צרב את הירקות כ-2-3 דקות כדי להשאירם פריכים.
למרות שנישנשנו ישירות מהווק, דני העביר חלק מהירקות לצלחת, ועליה הניח עלי שומר טריים שנתנו לה לוק אחר לגמרי ותיבול עדין של שומר.
השאלון של ארז
לא מוותרת לאף אחד על השאלון. הנה השאלות והתשובות.
השמש כבר שקעה
נעשה ממש קר והיינו צריכים להיפרד. כל כך הרבה דברים קרו במעט הזמן שבילינו יחד בשדה. היה כיף, מרענן, שונה ומאוד ארז. שנייה לפני שהוא נסע לעוד צילומים, השתדלתי בכל זאת לשמור על מידה מסויימת של סדר…. העברתי את המצלמה לערן, וביקשתי שיצלם אותנו. כי ככה אני מסיימת פוסטים (לא מחובבי הז'אנר, אבל לומדת לאהוב גם את זה). ארז, שרגיל למצלמות מיד התחיל עם השטויות שלו, פרצופים וצחוקים. חסכתי מכם את שלל הפרצופים שלנו, בחרתי שתיים. כזה הוא – מוציא ממני הרבה רגעי צחוק הקומורובסקי הזה, וגם יצירתיות.
למרות כל השינויים
נראה לי שהצלחתי לשמור על יציבות בהצגת הפוסט. בכל זאת שיהיה משהו יציב…
תודה מכל הלב לארז, דני ועידו שבאו לבקר (וגם לצ'יקיטה וחוזליטו). על זמן איכות ואוכל טוב (וחריף אש). תודה לחגי רבן מגד"ש העמק שפינק אותנו בשמן זית "הר ועמק" ראשון המסיק. תודה לערן שליווה אותנו בשדה, ומגדל באהבה את כל הירקות השמחים האלו.
ותודה לכם הקוראים, שתומכים, מפרגנים, ומחכים בהמון סבלנות לכל פוסט.
~
אשמח לשמוע מכם ולקרוא פה ממש את תגובתכם – זה תמיד מחמם את הלב לדעת שיש מישהו שקורא ועוקב
ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג, לקבלת כל פוסט ישירות למייל שלכם – זה הזמן להרשם! איפה? למעלה בחלונית מצד ימין, או ממש פה למטה, אם אתם גולשים בנייד שלכם. זה ממש פשוט.
להתראות בפוסט הבא!
כל הירקות שהכנו מהם מטעמים, פונקו בשמן הזית "הר ועמק". מומלץ בחום!
עפריקי, את כותבת כל כך יפה שממש לא חשוב מי בא להתארח בשדה, טוב אולי קצת חשוב, כי באמת ארז קומורובסקי הוציא ממך את הצד הספונטני שלך…התמונות כרגיל יפות, המנות נראות טעימות, וההומור שלך זה התבלין המיוחד שהופך את הפוסט למענג.
תודה רבה מיכלוש! איזה כיף לי שבאת לבקר בשדה הוירטואלי 🙂
עופרי
עפרי. כה מקסים ססגוני ומגרה. את כותבת מצלמת ומארחת מופלאה. תפסתי געגועים. נרשמת במיידי. שרית.
יקרים,
תגידו אתם לא צריך שם סייעת קטנה? סו שפית?
משהו? קטנה, שקטה ומצחיקה?
הבלוטות טעם שלי עובדות שעות נוספות עכשיו… פוסט נהדר, תמונות משגעות ואני מתגעגעת אלייך מאאאאאוד
נשיקות
איך שקטה ומצחיקה? יאללה יא מתולתלת תבואי לבקר. תודה על הפרגון!
לפנתאון של הפוסטים!
מסמיקה. תודה טל
קוראת, בטח קוראת..
כי אם לא לפגוש אותך , אז לכל הפחות לקרוא אותך 🙂
ונחמד לגלות ששניה אחרי שעזבתי את אזור כביש הצפון, את מגיעה עד….מתת פעם בשבוע ואני כבר לא שם 🙁
ואולם, אני מספיק קרובה עכשיו אלייך כדי לזכות אולי שוב לטעום ממטעמי ידייך הנפלאו
שגם מוציאות מטעמים מדהימים מתחת למקלדת.
נפלאה שאת <3
פוסט טעים ונעים! איזו חגיגה את מביאה איתך. חידשת לי במתכונים לבת הצמחונית שלי ובעיקר פשוט שימחת אותי. פוסט שמכניס לסיפורי״ אליעזר והגזר״ רק בלי המתח אם הגזר בסוף יצא.. בפוסט שלך הכול מסתדר פשוט כי יש פתיחות ספונטאניות ומה שיוצא אני מרוצה .. מחכה לעוד מהירוק הירוק שלך
מתוקה שלי את כותבת נפלא ובכלל את אישה אדירה עם לב זהב מת עליך ותודה ענקית על הפירגון ועל האירוח ועל בכלל
ועל זה נאמר – תודה לך !
חיבוקים, נפגש בקרוב
עפרי
פוסט קסום! ממש!
היה שווה לחכות ללידה שלו.
מחכה לפוסטים הבאים
מיכל
פוסט מקסים כתמיד. גם מבשלת גם מצלמת גם כותבת הכי אהבתי שאין מתכון מסודר אלא חומרי גלם ואיך אפשר לחבר אותם אצלי זה השאיר מקום בראש איך אפשר להתפרע עם ירקות. וכמובן שמקסימה שאת תמשיכי גם להצטלם
מקסימה, נפלאה, מוכשרת- פוסט מ-ש-ג-ע!!
מהממת שאת אחותי. פוסט מקסים ומרגש . והתמונות… יפה יפה. אוהבת וגאה נשיקות
איזה יופי של פוסט ואיזה יופי של חוויות את אוספת לעצמך!
פןסט שכתוב מצוין. נהניתי מכל מילה מעל תמונה. נשמע שאתם צוות לענין! יאמי. והתמונה שלך יפה יפה.
בגלגול הבא אני רוצה להתחתן עם בשלן (או בשלנית) ובכלל עשית אותי מאוד רעבה. פוסט מקסים.
פוסט משגע, שעושה חשק לתבשיל ירקות טוב ומנחם
כיף לראות תמונה כזו יפה שלך עם ארז. שני מקסימים עם לב ענק
ואו איזה פרויקט מושקע .נפלא לקרוא את הפוסט והמתכונים .עפרי את צלמת בחסד עליון .כל כך יפה וטעים .ינוסה ויבדק בימים הקרובים
מקסים, מקסים. נראה טעים ונעים- הצלחתם לייצר שם אווירה מיוחדת והצלחת בכישרונך הרב להעביר אותה ישר אליי. איזה כיף. ו- השדה נראה סוף! שבתשלום?
עופרי, איזה פוסט נפלא! כלכך זורם ונונשלנטי
*-) שרק מביני דבר יכולים להעריך את הזיעה שמאחורי !
איזה כיף של עשייה!
איזה כיף- לך, ברור שלך. וגם לנו דרך התמונות והמילים. נ ה ד ר הארז הזה ואחלה פוסט!
עופריקי פוסט פשוט נפלא אחד היפים שלך ולא בכדי. מרגישים וחשים דרך המילים כמה הערכה ואהבה יש לך לבחור כארז הזה- ארז. אחלה שם לפוסט דרך אגב 🙂 אני חושבת שהפוסט הזה הוציא אותך מאזור הנוחות שלך. נכון לא התחלתם בתשע ולא הייתם במטבח ולא רשמת מתכונים לפני והכל לא לפי "עופרי" וזה כל היופי בפוסט הזה. מרגישים את הספונטניות גם במתכונים וגם בצורת הכתיבה שלך וכמובן בתמונות הכל כך יפות ורגישות שצילמת. את ארז או יותר נכון את "לחם ארז" אני זוכרת מצוין. היסטרייה ממש, תורות שמחכים בחוץ לטעום את הדבר המופלא הזה….לחם. גם אני חיכיתי בתורים האלה. לראות את הדרך שהוא עשה זה פשוט מעורר הערצה. בהמשך חגגתי את יום הולדתי השלושים במסעדה שלו בהרצליה וכשנולד לי הבן הבכור שלי הייתי מבלה בבית הקפה שלו בנתניה ששם גם היתה המאפייה ומסתכלת מלמעלה על מפעל הלחם שלו פועל ועובד ללא לאות (היו חלונות שיכול לראות את המפעל מלמעלה) בהמשך הוא עבר לצפון. ובית הקפה והמפעל נסגר. אני חושבת שהחיבור שלו למהות, ניכר בכל נים ונים בו. הוא הביא מהות למושג לחם…ולמושג בישול. בישול "פראי" ככה אני חשה את זה הכי מהבטן או כמו שכתבת בלי לפחד. לנסות ללמוד לתהות וגם לטעות ולהמשיך הלאה. התיאור של הבילוי איתו בשדה הוא כמו שירה בעיני….נהנתי מכל שורה ומכל מתכון. תענוג. וסוף סוף אני יודעת מה עושים עם לפת 🙂 מקסים מקסים מקסים!! והתמונות שלכם נפלאות!
וואו!! נפלא! תענוג לקרוא, תענוג לעין ובטוחה שגם לחיך.
זוטקי אהובה
הנאה גדולה הפוסט הזה
🙂
מתגעגעת
עפרי. שווה לחכות לך. פוסט תענוג. המילים, התמונות, האנשים.
איזה חיבור מרגש. כבר אמרתי לך שאני רוצה לגור באוהל בשטח.
אוהבת לפת, כרובית ואותך. שבוע נפלא יקרה.
נתחיל בזה שלא הפסקתי לצחוק מהרגע שהתחלתי לקרוא. חוש ההומור, הציניות המיוחדת שלך, התשוקה, הרצון, האהבה לאוכל- כל אלו מצאו את מקומם בצורה מדויקת כל כך בפוסט הזה.
אחד הד ברים שאת בעצם אומרת לנו, זה- "הי, זה לא היה כמו שרציתי, אבל כשנתתי לזה להיות כמו שזה, יצא מעולה". או במילים אחרות- תשחררו. כמה פעמים אמרנו לעצמנו "לשחרר" וגם הוכחנו שזה באמת עובד. אבל אנחנו תמיד שוכחים את ה"שטיק" הזה והנה באת והזכרת לנו. נשמע שהיה לכם מפגש טעים, מעניין, מצחיק ומלא בכיף של חברים טובים.
כל שנותר לי הוא להמשיך לקנא ולדמיין שיש לי שדה כזה וחברים כאלה. מזל שיש לי את הבלוג שלך שממלא לי מצברים במחלקת הדמיון שלי.
אני מאלה שמחכים בקוצר רוח לפוסט הבא…מקסים, מצחיק, כלכך מפרגן לכל מי משמסביבך ובעיקר- מעורר השראה. תעשי לי פוסט! או בעצם תעשי לי ביקור בשדה, קטיף, ארוחה ועוד מלא דברים….נהדר:)
פוסט מרהיב , התמונות , הכתיבה , החוויה ..
לו בקרבתכם הייתי , מהשדה שלכם הייתי ניזונה .
מקנאה בך על הלמידה שאת עוברת עם ארז האיש והאגדה .
תודה
בדיוק ככה
הימים היפים האלה של החורף, שמתהפכים עלינו ומקפיאים ברגע שהשמש מתחילה לרדת
בדיוק ככה
הימים הנפלאים האלה שמבלים זמו איכות עם חברים, ומבשלים
.
איך לא גילית לנו את הסוד הזה? שאת חלק מ'הצוות של ארז'
אז אולי היית ב'צוות', לפני שנים אחדות, כשקיבלתי מתנת יומולדת מהאיש שלי והגעתי למתת לסדנת דגים ופירות ים, שהתחילה בשוק של עכו
אבל אז עדיין לא הייתי בלוגרית, ואולי גם את לא
וכל השאר הזה עדיין לא
וזה באמת מה שהיה נפלא: הכל היה כלכך פשוט, טרי וטעים
.
אהבתי את הפוסט
אהבתי את המתכונים (אם כי מינון הצ'ילי נראה מעבר לגבולות היכולת שלי)
ובכלל… אני אוהבת את הבלוג שלך
איך קרה שאני עדיין לא מנויה? מייד יתוקן
ואיך זה שמעולם עוד לא הגבתי לך? גם זה מתוקן, עכשיו ומייד
.
נ.ב. בחורף אני מתפיחה בצק בתנור: מכוונת לארבעים מעלות ומעמידה פנים שקיץ וחם
טוב- לפני שאני חופרת לך פה אני רוצה את המתכון של העוגת שמרים הזאת ומייד.
ועכשיו אני יכולה להגיד לך שזה פוסט כיפי, משובח, ויפייפה. איזה תאבון זה עושה לי. למרות שאני בהריון וזה לא נחשב אבל אני בטוחה שלא רק לי…
חלום שלי לחזור למתת כשאת שם- -מארגנת סופש רומנטי במיידי.
נשיקות
א ל י פ ו ת !!!!!!