לפני שלושה שבועות חוויתי את היום העצוב בחיי.
אבא של עופרי זוגתי, ישראל זוטא, נפטר.
לראשונה בחיי הבוגרים אני חווה אובדן של אדם שהיה כה קרוב אלי. ישראל היה שזור בחיי ילדיו, נכדיו, מחותניו. עזר לנו בכל כך הרבה דברים ותחומים, החל מעזרה עם הילדים, עזרה בקייטרינג, עם קניית ושיפוץ הבית. הוא תמיד כעס עלינו שאנחנו לא מנהלים מספיק טוב את החשבונות, והוא צדק. ופשוט סמכנו על זה שהוא פה והוא ידע איך לטפל ולעזור בזה. אף אחד לא התכונן לזה שיום אחד הוא פשוט לא יהיה פה.
צילום: ישראל זוטא
זה לא סוד שקולו של ישראל היה סקפטי בכל החלום הזה שלי. כאיש פרקטי מאוד, וכאחד שבאמת דאג בכל ליבו לעתידנו (וגם להווה שלנו) הוא היה חד משמעי ואמר שמירקות אולי מגדלים שמחה אבל לא כסף. אני בחרתי לשים את הקול הזה בצד, וכידוע לכם החלום הפך למציאות לפני שנה.
ישראל היה איש של חישובים וניתוח מהלכים, מתוקף היותו כלכלן. המספרים היו עבורו החברים הכי טובים: מה שלי נראה סינית, בשניות הוא מבין ויודע איך להסתכל ומה לשאול. הדבר האחרון שהוא עזר לי לעשות היה בדיקת היתכנות כלכלית של גן הירק שלי. בסופו של תהליך ראינו שגן הירק יוכל להוות מקור הכנסה עיקרי עבורי, וזה מה שנתן לי את המוטיבציה להמשיך ולהרחיב את השדה.
צילום: ישראל זוטא
בחודשים האחרונים הרחבתי את גודל השדה ב- 2 דונם נוספים.
בשבוע שבו הוא נפטר ירדתי כמעט כל בוקר לשדה, מחפש נחמה לכאבי הלב ולמחשבות. התקופה הזו הייתה אמורה להיות כ"כ שמחה עם המון שתילות בחלקה החדשה, ובמקום זה הגעתי כמעט כל בוקר לפרוס קווי השקיה חדשים ולשתול, וזה היה מאוד עצוב.
שרה'לה, עירית, עינת, עופרי, עמרי, זכיתם באיש מיוחד (גם כשלפעמים הכעיס אותנו) והייתה לי הזכות להכירו וללמוד ממנו.
צילום: ישראל זוטא
לחשוב כמו מצלמה / עופרי זוטא
הצילומים הראשונים שצילמתי, צולמו במצלמת pentax k-1000, שנקנתה בחנות יד שנייה בגרמניה לאחותי עינת. אין לי מושג איך קרה שאני התמכרתי. אבא, שלא היה לו ידע מקצועי בצילום, לימד אותי על המצלמה. איך בוחרים פילם עם הרגישות המתאימה, ואיך שמים אותו בכלל. הוא לימד אותי לכוון את האור, להתבונן, לסובב את הצמצם ולחשוב.
זו הייתה מצלמה איכותית עם עדשה בסיסית. קצת כמו אבא שלי. הוא היה איש צנוע עם לב רחב שיכל להכיל את כולם סביבו. אותנו (משפחתנו הגדולה), את חבריו, ואפילו כאלו שפשוט רצה לעזור להם, ובקושי הכיר.
לפני קצת פחות משנה הוא הרגיש שהגיע הזמן לפרגן לעצמו, ובלי שום תחקיר מעמיק, נסע לחנות וקנה לו מצלמה דיגיטלית עם עדשה שווה במיוחד. הוא התחיל לצלם, בעיקר את הטבע מסביבו, תוך שהוא מנסה לפצח את סוד המצלמה. לשמחתי יכולתי לעזור לו, ויצא לנו לשבת כמה פעמים כשאני על תקן המלמדת הפעם. רגישות, עומק שדה, אור וקומפוזיציה. מששיעורי הבסיס שלי לא הספיקו, הוא נרשם לקורס צילום טבע עם טל גליק, וחזר כל פעם נרגש כשגילה עוד עומק במצלמה הדיגיטלית המורכבת. אני, שלמדתי בעיקר מניסוי בשטח, ממש כמותו, שמחתי לחזור לתפקיד המקשיבה והלומדת, וגמעתי בשקיקה כל פיסת מידע שלימד אותי. מודה בעצב, שלא סיימנו את שיעורי הצילום, ואין לי מושג עדיין איך, לכל הרוחות, מצלמים מול השמש כך שתצא תמונה קסומה במיוחד, כמו שהוא ידע.
צילום שקופית: ישראל זוטא
שאריות של החיים
תמיד הייתי הילדה של אבא (אמא, אל תדאגי, אני גם הילדה שלך, את יודעת למה אני מתכוונת). חיינו שזורים האחד בשני לאורך הדרך. אבא היה גמיש עם עבודתו ובשל כך זכיתי לבלות איתו בדרכים בלתי צפויות. עם שחרורי מהצבא, לפני שני עשורים כמעט, נסענו יחד לטייל בהרי איילת. בא תמיד לבקר במקומות העבודה שעבדתי בהם, עוד טרם היכנסי לעולם האוכל. זכורה לי במיוחד ארוחה ב"אורנה ואלה" איתו. הוא טען שאני פלצנית, אבל הודה שזה מקום טוב לאכול בו. לימים עבדתי בבית בקפה, מה שהיווה עבורי יסוד לעולם הקולינריה והקייטרינג שפתחתי, שלא לומר נפתח מעצמו עבורי.
גם בתחום האוכל אבא לקח חלק פעיל ביותר. החל בקניות שהחלו עם שחר בשוק הסיטונאי, סיבוב בשוק לוינסקי לאסוף את כל ההזמנות וכלה בעבודת הכנות מדויקת מאין כמותה. שלא תבינו לא נכון, לא הכל היה דבש בינינו, כשני אנשים שמאוד דומים האחד לשנייה (מי אמר דומה לאבא ולא קיבל??) חווינו קצרים בתקשורת שעלו לנו בבריאות ובעצבים, ולי כמובן בדמעות. לשמחתי ידענו גם לכבות את השרפה, לנשום עמוק ולהמשיך. וכן, למדנו גם לעבוד יחד. אני מהנהנת בראשי במקום להתווכח, והוא ממשיך בשלו, דעתן ויודע כל.
הוא היה גאה בי ובמה שהקמתי בשתי ידיי, וזכיתי שיגיד לי את זה, ולא רק ישתף בכך את חבריו.
צילום שקופית: ישראל זוטא
אחד מהרגעים המיוחדים שאני נוצרת עמוק בליבי, הוא הרגע בו אבא הצטרף אל ערן ואלי לטיול שלנו בהודו. באותם ימים הוא לא עבד, והיה עסוק בלשגע את אמא. אז הצעתי, קצת בצחוק, שיבוא לטייל איתנו. הוא היסס זמן לא מבוטל ובסוף התרצה. התכנון המקורי היה לבוא לשלושה שבועות. הוא נשאר חודשיים, והיה מאושר.
בית זה לא רק מקום
אל העמק חזרנו אחרי שניתח הזדמנות לקניית בית ילדים ישן (כן, הוא גם היה בית הילדים שלי) והפיכתו לבית משלנו. הוא וערן ניהלו את הפרויקט ביד רמה, והקימו לנו בית ממוחזר לתפארת. תמיד עזר לנו עם הילדים: לוקח מהגן, מסיע לחוג, יוצא לטיול במסגרת בית הספר ומדביק גם אותם באהבתו הגדולה – הטבע. דרך טיולים ודרך קטיף מעצי הפרי שטיפח במסירות בגינתם המקסימה שלו ושל אמא. את הפירות הרבים שגדלו הוא נהג לחלק לכולם ברוחב לב, ואנחנו עושים היום כמנהגו, משיכים לקטוף לימונים נפלאים ולחלקם בין חברינו.
העולם של כולנו נראה קצת אחר. בעיקר חסר. חסר אותך.
אתה עם עיניי התכלת שלך. הנוכחות שלך בכל מקום. אתה עם הילדים שלנו, הנכדים שלכם שכ"כ לא מבינים איפה אתה ולאן נעלמת לפתע באמצע החיים ("אמא, אני רוצה להתקשר לסבא" אליה אומר לי, ואני נשארת עם לב מחוץ ועם היכולת היחידה שלי – לחבק אותו חזק).
כל כך נכחת בחיים של כולנו, שלרגע נראה לי שבעצם כולם הכירו ופגשו בך.
ברגעים הקשים והאינטנסיביים, כשעוד הייתה בליבי תקווה, שלחה לי תמרי חברתי האהובה שיר. שתינו לא האמנו שזה יהיה שיר שיסיים פוסט שכולו זכרון עליך…
זכיתי. זכיתי בך אבא. בהמוני רגעים של חסד ויחד. מתגעגעת ואוהבת,
עופרי
Bright eyes / Art Garfunkel
There's a fog along the horizon,
A strange glow in the sky,
And nobody seems to know where you go,
And what does it mean?
Oh, is it a dream?
ישראל זוטא. איש אוהב ואהוב 2015 – 1945
בנקודה שבה הכול ממשיך יש קושי,
תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב,
ולפעמים כשהופיע רגע אושר,
ניסיתי רק לשמור שלא יעלם בסוף. (שלמה ארצי / חוזרים הביתה)
ערן ועופרי פוסט כל כך מרגש. החלל הריק שנוצר כשמישהו כל כך אהוב משאיר הוא מורכב וכואב. תודה על הלימונים ששמתם בארגז,לכבוד הוא לי. מאחלת ימים קלים.
….. וואווווווווו השארתם אותי עם לסת נפולה
מרגש כלכך… והצילומים שלו באמת רק יכולים להעיד על הצלם..
חיבוק לשניכם!! אחרי שטרפתי את הקיש מנגולד המושלם מערן הגנן
נוגע כל כך. מבלי להכיר אותו כלל, ברור שהיה אדם מיוחד. זכיתם בחיים מלאים לצידו.
מרגש עד בלי די ערן ועופרי עופרי וערן.
היה מיוחד לאללה אבא שלך ישראל, איש העמק כל כולו
מלא אהבה ונתינה
שלא נדע עוד צער
חיבוק
ויאללה ערן צא לשדה…..
פוסט מרגש. תודה ששיתפת, מרגישה שהכרתי אותו עכשיו יותר טוב, ואותך ואת ערן. אין לי ספק שהוא מסתכל עליכם ומחייך על המחווה הקטנה שעשיתם לו פה. חיבוק גדול
עופרי שלי,
להכיר מישהי חמישה חודשים זה הרבה או קצת? מה דעתך? אם אני חושבת על החודש האחרון שעברתי איתך, זה נראה לי כמו חיים שלמים. אולי בתור אחת שחוותה בחייה הצעירים כל כך הרבה אובדן היה לי קל להיות לצידך, להכיל את הכאב ולהקשיב לך בכל רגע נתון באהבה אינסופית.
לא הכרתי כמובן את אבא שלך, לצערי הרב לא זכיתי, לא הספקתי…עוד קיוויתי שנפגש ביום הולדת לשדה שלכם. באביב. אבל העברת לי מדי יום בצורה הכי מושלמת שיכולת את הדמות שלו, מה הוא אהב, איזה איש הוא היה, מה הוא היה חושב על דברים ונדמה לי שאני כבר קצת מכירה אותו.
הפוסט הזה נפלא. הוא נכתב ממעמקים עמוקים של כאב, צער ופספוס של חיים שהיו ולא יחזרו, של מישהו שכל כך אהבת. התמונות מופלאות ורגישות עד כאב ואני עכשיו מבינה מאיפה כישרון הצילום שלך הכל כך מדהים. שניכם ללא ספק נולדתם להחזיק מצלמה.
שלחתי לך ולערן את השיר בלילה לפני שהוא נפטר ולא היה לי שמץ כמה זכרון הוא יהיה בהמשך עבורך ועבורי. זכרון לחודש שהיה בו עצב וגם תקווה וגם בדיחות וגם חיוכים ומה לא…חודש שהעלה גם בי המון זכרונות של כאב ושל פספוס ושל געגועים. למשהו שהיה ולא יהיה יותר.
אומרים שהזמן מרפא? אז אומרים. געגוע נחרט לנו על הלב כמו צלקת ונשאר איתנו לנצח. קחי את הגעגוע הזה ועשי איתו דברים מופלאים כמו שהתחלת היום עם הפוסט המופלא הזה.
אוהבתותך
תמרי
עופרי וערן איך שהתיאורים שלכם הפיחו חיים בישראל. לפעמים לאהוב אדם בכזו עוצמה, זה להישאר לחיות לצידו לנצח, במימד אחר
זכיתם. זכה הוא
והצילומים נפלאים !
עופרי וערן, דמעות זולגות על פניי. כתבתם כל כך יפה.התחושה כאילו הכרתי את אביכם-רואה אותו מתרוצץ עם הילדים, נותן עצות, שובבות בלעזוב ולנסוע להודו, מצלם. כמה עומק בכל צילום שלו.אני יכולה לראות אותך עופרי לצדו-שתי זוגות של עיניי תכלת מביטים אחת בשנייה, שניכם בעולם שרק שלכם. אתם מחדדים לי את התובנה שיש לנשום כל מפגש עם ההורים עד טיפת האוויר האחרונה גם כשהם מעצבנים. חיבוק
איזו אבדה… איזה איש מקסים, איזה אבא וסבא הוא היה. תודה שאפשרתם להציץ ולהכיר ולהבין את החלל שהשאיר. שולחת חיבוק.
הלב בוכה ומחבק חזק
עופרי יקרה
מאז הבקשה ההיא שלך להתפלל אני כל הזמן חושבת עליכם. איך גם מרחוק הלב מרגיש את הכאב שלך ואפילו אז ,במרחק של הזמן ושל המקום , כל מה שאני רוצה זה לחבק אותך.
משתתפת בצערכם, נראה שאיבדתם הרבה.
ענבל
עופרי,
תודה שנתת/ם לי להכיר את אביך. חשים היטב את הכאב והאבדן שלך כמו גם את האהבה הגדולה והמשפחתיות המיוחדת שלכם.
התמזל מזלך לגדול לצד אב כזה, ואני יודעת שאת תקחי את כל מה שקיבלת ממנו במשך השנים ותעבירי הלאה לילדייך.
הסיפור על הודו, למרות שכבר שמעתי אתו בהזדמנות אחרת, מרגש כעת עוד יותר והפוסט כולו מעורר המון מחשבות ורגשות.
שולחת לך צרור חיבוקי תנחומים.
עופרי שלי יקרה ונפלאה,
בפעם הראשונה שהתחלנו לתקשר, זה היה כשפנית אלי אחרי שפרסמתי את הפוסט הראשון שלי. שיתפת אותי בצורה אנושית כל כך מה עובר עליך ועד כמה קשה לך לראות את אבא בחולשתו
התרגשתי ממך. לרגע, חששתי שמה המילים שלי, אולי עשו לך רע. סיפרתי עלי ועל החוויות שלי וידעתי מיד שזה פגש את הקושי שלך. אבל, למדתי להכיר אותך ולדעת שיש בך רגישות יוצאת דופן יחד עם חוכמת חיים ואופטימיות אין קץ.
לא יצא לי להכיר את אבא שלך באופן אישי, אך מהסיפורים שלך, אני יודעת שאת 2 התכונות האלה , קיבלת ממנו. אי אפשר לפספס את זה. דרך הצילומים שלו, אפשר מיד לחוש ברגישות שלו. הבחירה בפרחים, זוויות הצילום, החשיבה על מה להתמקד, כל אלה, מלמדים אותנו על הרגישות וגם על האופטימיות, או יותר מדוייק יהיה לומר- האהבה שלו לחיים.
הכאב שלך הוא עצום. גם הגעגוע שלא נותן מנוח. אבל, אבא זרע בך ובכל האנשים שהכיר, כל כך הרבה זרעים, כך שהמהות שלו, ממשיכה הלאה.
הפוסט הזה, הוא הפוסט הכי מרגש שקראית בחיי. זה פוסט שמגלם בתוכו, משהו שאני כל כך מאמינה בו. זה פוסט שחוגג חיים. חיים מלאים בערכים, באהבה, ביופי. ואף אחד מהדברים האלה לא נפסק עם לכתו. להיפך, כל אלו ממשיכים וימישכו להדהד, בכם, בנו וימשיך הלאה לכל מי שיבוא במגע איתנו.
. יש כל כך הרבה סיבות לאהוב את אבא שלך על אחת מהן, אני רוצה להודות לו עכשיו. תודה שנתת לנו את עופרי. את מתנה נפלאה לכולנו.
אוהבת אותך מעמקי נשמתי.,
כרינה
מרגש , מר ומתוק חיים ומוות. תנחומים והצלחה עסקית גדולה
עופרי וערן, שניכם כתבתם עם כל כך הרבה רגש ואהבה על איש מקסים שהיה חלק משמעותי בחיי שניכם, ואיננו עוד.
עופרי, ערן
פוסט מקסים מלא אהבה וזיכרונות יפים. זכרו של אבא יזכה למקום כבוד בהמשך הדרך.
התברכתם – תמשיכו בדרכו ♥
יושבת מול המקלדת ולא יודעת מה לכתוב…הרבה רגשות מציפים אותי ואני לא מצליחה לתמלל אותן.
הפכתם לי את הבטן ..מכווצת עם חור ענק.
בטוחה שהוא כאן איתנו צופה ומחבק…
אוהבת אותך.