לגדל ולבשל

לגדל (ירקות)

אני מנסה להבין מתי כל זה התחיל. החלום שלי. הרצון לגדל ירקות, ללא ריסוס, ללא דשנים אבל עם כוונה והתכווננות, ידע ותשוקה וכמובן עם אהבה. לאדמה, לחומר הבסיסי הזה שממנו נוצרים חיים. להבין שעם יזע (בלי דם ודמעות), המון סבלנות ותכנון נכון, מהאדמה הזו יתחילו לנבוט צמחים ומהם יגדלו לתפארת (כל פעם אני מקווה מחדש) ירקות. כל זה נשמע אולי קצת קלישאתי, אבל אני חותם על כל מילה. תהליך שכזה….

יש רגעים בחיים שאני מרגיש כבר נורא גדול (שלא לומר זקן), ושאם לא עכשיו אז אי מתי?

 

 

ככה זה היה בשנים האחרונות עם פרוייקט החלומות שלי. החלום התערסל לו בלב שלי, ניסה לקום, ולא צלח. חיפשתי שותף, וזה לא הסתדר. עברנו לבית משלנו, וחשבתי שמצאתי פיסת אדמה. אבל לא. כל פעם מחדש משהו לא התחבר בפאזל הזה שרקמתי אינספור פעמים. הוא נרקם במחשבות שלי ובכל נשימה כמעט. הוא נרקם ונכתב על דפי טיוטה, דפים עזובים וקבצים שונים במחשב. מילים מפחידות כמו "תוכנית עיסקית" כבר הפכו חברות, מילים גדולות כמו "הלוואות" ו"השקעות" הפכו להיות מוחשיות. לחלום העסקי שלי היו המון שותפים ברקע. חברים שהאמינו ותמכו, עזרו לתכנן ולחשוב. והיו גם את אלו, שגרמו לי לעצור. ולשאול שוב ושוב – האם זה הזמן הנכון? האם זה רווחי? אולי אני בכלל משוגע?? היום אני יודע שהיו אלו הקולות שבי, שעם כל האמונה בפרוייקט (ובעצמי), הביעו חשש ופחד ממשהו חדש ומרגש שהולך למלא את חיי וכל רגע פנוי בהם.

בפרואר 2014, כן, כמעט לפני שנה, אחרי שחלקי הפאזל התחילו מתחברים למשהו אמיתי, חי ונושם, המסע שלי התחיל….

ערן

 

לבשל

לא מאמינה, אבל אני מוצאת את עצמי פה. בתוך החלום של ערן, בבלוג שרקמתי עבורו (כן, זה לא סוד. אבל הוא כותב נהדר, אני רק מאחורי הקלעים).

כן אני מודה, אני מחבורת הסקפטים, הפחדנים – מה פתאום באמצע החיים להקים עסק כ"כ מורכב, שרב הנסתר בו על הגלוי? משבר גיל ה-40? (אינמצב, ערן כבר עבר אותו… אולי זה משבר שלי). מה רע בירקות שהוא מגדל לנו בגינה? מה פתאום לגדל ירקות לאחרים? ולמכור? אבל איך זה יקרה, ואיפה ומה?

כן, אלו הקולות שלי, ומזל שהוא לא מקשיב לי לפעמים.

חלומות, כך אומרים, נועדו להתגשם. ומכיוון שזה לא החלום שלי, נותר לי להיות בצד ולהסתכל על הפלא הזה. איך הוא נזרע באמונה רבה, בידע מדהים ועצום, עם המון ענווה ושקט פנימי. כן, גם כשאני ברקע מפחדת מכל המהלך הזה.

אין איש שלא אומר לו – "וואו, איזה כיף לך, יש לך מישהי בבית שיודעת מה עושים עם כל הירקות האלו". אין איש שלא אומר לי – "וואי, איזה כיף לך, יש לך ירקות טריים וחתיכים, שמגדלים עבורך באהבה"

שנינו מיד מכחישים כל קשר, ואני מוסיפה ואומרת שאצלנו, הסנדלר הולך רעב…

אז רגע, מה נדחפתי לו לבלוג? אתם בטח שואלים.

עליי אספר בהזדמנות אחרת. ובקצרה – הוא פה כדי לגדל ולקטוף. אני פה כדי לקצוץ, לתבל, לערבב ולבשל. ולספר לכם מה יכול לצאת מזה, שגם אתם תהנו!

עופרי