"אני רוצה בלוג משלי", מלמלתי זמן רב. בית למילים ולצילומים שלי, למחשבות, לרעיונות וכמובן גם מקום לענות, ללמד ולעזור למי שמבקש עזרה או שואל אותי כמעט כל יום, את השאלה שמתחילה ככה: "אז איך מכינים….".
שלא תבינו לא נכון, אני מאוד אוהבת לענות ולעזור, אבל זה פשוט כמו קוד כזה, כבר קצת מצחיק אותי.
הבלוג שהיה החממה של ערן, "ערן הגנן" עבר לפה, לבית שלי, הרי ממילא ערכתי את הטקסטים שלו וכתבתי שם לא מעט. רוב הפוסטים עברו לפה, כי אני מאמינה ורואה שהם מהווים את הבסיס, וסוף סוף את ההבנה (עבורי) מה הבידול שלי, לפחות בעולם הבלוגים. הבלוג ההוא היה חלק ממני ולא רציתי להפרד ממנו. ויותר מזה – את הפרוייקט שהתחלתי שם "מהשדה לצלחת" אמשיך גם פה, רק באופן קצת אחר.
על בידול, אסטרטגיה, לוגו ומה שבינהם
בואו נשים דברים על השולחן. המילים האלו עושות לי חלושעס. אני אחת פשוטה, דברו איתי בשפה בסיסית מצוייה, ואני שלכם. המילים האלו מבהילות אותי, מבהילות מאוד. והיום אני כבר יודעת, שיש לי את הדרך שלי. אולי היא קצת מפותלת, אבל היא שלי וזו אני.
לא, לא עשיתי תהליך עם יועצים. עברתי תהליך משלי.
תבינו, העסק שלי הוא אשכרה כמו טינאייג'ר. אני בעולם עסקי האוכל כבר 18 שנים. והוא, שינה שם, וייעוד, ומיקום גיאוגרפי, ולוגו כבר המון פעמים. טוב הגזמתי. זו הפעם השלישית שאני מחליפה את הלוגו. ואם השם. ואני מתכוונת לעסק, אפילו לא לבלוג!
שם המשפחה שלי הוא זוטא, וזוטא, למי שלא יודע, זה קטן. זוטה זה הצמח, זו לא אני. ככה בתחילת דרכי המקצועית החלטתי שיקראו לעסק. הרי ממילא קוראים לי ככה. בהתחלה, העסק היה של ערן ושלי, והאכלנו בעיקר הפקות טלויזיה, סרטים ופרסומות. וגם אירועים פרטיים קטנים.
כשנתיים אחרי שנולד לנו הלל, בננו הבכור, העסק עשה פליק-פלאק לאחור ושינה את פניו. התמקדתי בבישול אוכל ביתי משפחתי, שיניתי את שם העסק ל"זוטא – תוצרת בית", ובעקבותיו הלוגו והשפה הויזואלית השתנו.
העסק ואני המשכנו להשתנות. עם לידתו של אליה, בננו השני, העסק נשאר על אש נמוכה, ולא התעסקתי בכלל בלוגו. אחרי כמה שנים הפכתי להיות שכירה פתאום, ואז שוב חזרתי לעסק. אבל הוא, הוא כבר היה אחר, ולא הכרנו אחד את השניה.
עברתי תקופה ארוכה של איבוד זהות עיסקית, אולי זה היה משבר מוקדם של גיל הארבעים, לפני שחגגתי אותו, ואולי זה היה משבר "אבא שלי מת", ויש מצב שהכל קשור להכל.
כתיבה, שיווק, כתיבה שיווקית, אני עולה על הדרך…
ואז, בשלהי שנת 2016 הכרתי את גלית (אקרמן ברש), מבית לחם הגלילית. היא סיפרה בכשרון רב על המעבר שלה מתל אביב אל העמק, על השינוי ועל מה שהיא עושה. הרגשתי שאני חייבת לפגוש אותה, שתגלה לי מה הסוד ומה עושים עם כל המעבר הזה. נפגשנו לקפה, ואח"כ לסדנא של כתיבה שיווקית. בסדנא הייתי עסוקה בלכתוב. לספר סיפור ולכתוב. מילים כמו שיווק או מיתוג לא היו בכלל העניין שם.
הודות לתהליך של למידה דרך המילים, חזרתי "הביתה". לבישול, למכירה של אוכל ולתהליך של הקמת עסק כמעט מהיסוד. הרגשתי צורך, וגם רצון כמובן, להתרענן ולהתחדש.
אז איך קוראים לי?
חזרתי להתבחבש בשם. לא אהבתי כבר את זוטא תוצרת בית, זה הרגיש לי נדוש ולא מתאים. ניסיתי זוטא – לאכול בבית, זוטא – אוכלים בבית, אח"כ לחברה היתה הארה וניסיתי גם את זוטא – אוכל שמרגיש בית. ומרוב אוכל ובית ורגשות, הרגשתי שאני רק מתרחקת, ולא מתקרבת לכלום. וכן, כל יועצי האסטרטגיה והבידול למיניהם יגידו שזה לא היה קורה אם הייתי עושה תהליך כמו שצריך, אבל אני, הלכתי עם הבטן.
זוטא. זה מה שאני. זו מי שאני. זוטא. ושכל אחד יוסיף איזה סופרלטיבים שבא לו. רציתי פשוט. רציתי נקי. אולי אפילו צנוע.
וככה נולד לו הלוגו. התקשרתי לשי גולן (כן, שי שזכה בתחרות "בייק אוף ישראל") שהוא בכלל מעצב גרפי ואיש מוכשר בטירוף, והודעתי לו שאני מאוהבת בכתב היד שלו. הדלקתי אותו על כמה קילוגרמים של תותים מושלמים מהשדה של ערן (שעוד היה קיים אז) וביקשתי בעיניים נוצצות שישרבט לי "זוטא". והנה הדוגמיות לפניכם.
בלוג? אתר? איפיון?
השירבוטים נשארו אצלי במגירה (כלומר במחשב) ולקח לי עוד ים זמן להעביר להילוך הבא. מתישהו סביב יוני החלטתי שמספיק והנה אני בועטת לעצמי בישבן ומחליטה להתקדם. בהתחלה קבעתי עם רותם חברתי המקסימה, גרפיקאית בחסד עליון, ותמיד רציתי לעבוד איתה. אבל עומס עבודה אצלה הביא אותנו להחלטה, שזה ידחה מידי ועדיף שאתקדם.
נעים להכיר – נסטיה פייביש, להלן המעצבת הגרפית שלי
פניתי לנסטיה, קצת בחששות, אם היא בכלל תקח אותי, והיא מצידה כ"כ התרגשה שפניתי אליה. מסתבר שהיה לנו קראש הדדי והכל דרך דפי הפייסבוק. ואז בכלל הבנתי שהיא ושי חברים טובים, ומיד הרגשתי שאין מקריות ושהכל הולך להיות מעולה. קבענו. נפגשנו. קישקשנו. והתחלנו לעבוד. כלומר נסטיה עבדה, אני רק אמרתי כן ולא.
נסטיה העבירה למילים, ואח"כ לשפה ויזואלית את כל מה שאני הרגשתי בבטן, ולא מצאתי לו מילים (זה כי לא חיפשתי, ע"ע בידול/איפיון/אסטרטגיה): פשטות, נקי, בסיסי.
שלב הסקיצות. או במילים אחרות מנסות…
את הסקיצה הראשונה אתם יכולים לראות משמאל למטה (חלק מתוך כל התמונה). איור בשחור וכתמי צבע. אני אומרת בנימוס "לא", משהו שם נראה לי לא מקורי, ואני לא רוצה להיות כמו כולם. ונסטיה, היא לא מתרגשת ממני. כעבור זמן מסויים היא שולחת לי וואטסאפ מבית קפה שהיא יושבת בו (תמונה ימנית) – "אני רק משרבטת לי פה משהו. נתת לי השראה", היא אומרת, ואני כ"כ מתרגשת ומבינה שאשכרה הדבר הזה קורה. האיור מקבל מעט צבע והופך לקומפוזיציה. פעם לרוחב, פעם לאורך, פעם הכל יחד ופעם בנפרד (תמונה עליונה). חדי העין ביניכם ישימו לב שאל הלוגו צורפו המילים אוכל.סדנאות.אירועים. במהלך הזמן גם את זה גנזתי ושיניתי.
אני אוהבת את הכיוון, של האיור העדין עם כתמי הצבע, אבל משהו לא "יושב לי" טוב בעין. נושמת עמוק ומבקשת מנסטיה להרהר. "איור או לא איור, זו השאלה" ואני ממש מבולבלת. מה אני רוצה מעצמי? מנסות עוד איור מהמם שרותם איירה לי, אבל גם הוא, לא מדבר עופרית מצויה.
איור: רותם מלר
ואז הגיעה שרית…
כשהתחלתי לדבר על בלוג חדש, תמרי, חברתי היקרה, לא הפסיקה להגיד לי "את חייבת להכיר את שרית, את חייבת להכיר אותה. אתן תעשו משהו ביחד". ואני, הסתכלתי באיורים המקסימים שלה, אבל לא הבנתי מה הקשר ביניהם וביני. בערב אחד ומיוחד שהעברתי אצל תמרי בסטודיו, פגשתי את שרית והתחברנו, ככה, בלי הרבה מילים.
התקשקשנו לא מעט, בעיקר על אוכל, ועל בית ועל העובדה שהאבות שלנו נפטרו. בכלל לא דיברנו על איורים.
ואז יום אחד, אני שולחת לה הודעה: "שרית עציץ, לקבלה! שרית עציץ לקבלה! לא אכפת לי שעוד לא שבע בבוקר (עוד חמש דקות) – נדדה שנתי בלילה ואז עשיתי אחד ועוד אחד ובלה בלה בלה – מה הסיכוי לקנות ממך כמה איורים לבלוג החדש שלי? אתמול קיבלתי סקיצה עיצובית לבלוג ובקיצור – את חסרה שם. עושה אנטר ושולחת לך".
איורים: שרית עציץ
שרית מקבלת את הסקיצות ומתחילה לאייר את הסקיצות שלה. נסטיה מתלהבת ואני מחכה לרגע שהסקיצות יתמלאו בצבע ושהכל ישב במקום. איזה כיף! נסטיה מכניסה את האיור לעיצוב הכללי, ואני נותנת לה הוראות – תנסי להפוך, לא, הגזר מימין, לא הצנונית הפוכה, להוסיף טימין? להוריד? כ"כ הרבה ניואנסים קטנים, שיש מצב שרק העין שלי רואה.
טו מייק א-לונג סטורי שורט
נסטיה, שרית ואני הפכנו להיות צוות. רותם היתה יועצת הסתרים (שמעולם לא החבאתי) וככה, הארה, הערה, ליטוש ועוד אחד הגענו לקו הסיום, לפחות במה שקשור לעיצוב, או למיתוג אם תרצו.
הבלוג, קיבל את השם לא עושה עניין מאוכל, והעסק? הוא, חזר הביתה. זוטא. ככה כמו שאני, ככה זה טוב.
תאמינו או לא, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, עכשיו אנחנו עובדות על האתר העסקי שלי… אבל הכל כבר יותר פשוט כשיש שפה גרפית שאני אוהבת ומחוברת אליה.
ועוד תודות לסיום
כל הבלוג הזה (והקודם) לא היה קורה בלי מתכנת העל זיו לשם. בחיי שהוא רצה שאני אעבוד על בלוג משלי, הרבה לפני שאני רציתי. זיו, הוא האיש מאחורי הקלעים. נענה (כמעט) לכל גחמה, מסביר בסבלנות אדירה ונותן פתרונות יצירתיים, גם כשנראה שהגעתי לאיזה מבוי סתום.
לנסטיה– על דיוק של קוים, צבעים והמון סבלנות לכל הקטנות שהערתי עליהן (בחיי שצריך סבלנות בשבילי).
לשרית – שהתגלתה כאחותי התאומה, על האיורים שאוירו ברגישות היד והלב, על החברות, השיחות והרבה מעבר.
לערן – שפשוט נותן לי להיות מי שאני, על הרוח הגבית והאמונה שבסוף יהיה לי בלוג משלי.
ולאיילת זיק אל, חברתי האהובה, צלמת עם עין מדוייקת ורכה – תודה על זמן איכות לפנות בוקר, בסשן צילומים שלא כאב בכלל. בזכותך הסכמתי להתייצב מול המצלמה ולא מאחוריה, ועכשיו יש לי תמונות, שעושות לי שמח בלב ובבלוג.
~ הבלוג מוקדש באהבה להורים שלי, ובגעגועים אין קץ לאבא ♥ ~
יצאתי לדרך.
מוזמנים לצעוד איתי.
עופרי
קולולולולו! איזה כיף לקרוא אותך ועלייך. (בקרוב אצלי אמן!). יש ר אני נרשמת לעדכונים ומאחלת שיהיה לך פה מקום מהמם ומדליק ובדיוק כצו שאת רוצה. נראה פשוט 10!
תודה רבה ריבי!
בהצלחה עם הבלוג שלך. ומקווה שזה יהיה בית נעים וחמים וטעים לכולם.
עופריקי, קודם כל מזל טוב לרך הנולד, כבר נולד ויש מאחוריו כזה רזומה.
אוהבת את השם, ואת הסלוגן ואת העיצוב ואת האיורים של שרית. הכל משדר אותך ואת הבישול שלך. ממש יכולה להרגיש את הטעם עד לכאן…בעצם לא מרגישה את הטעם…צריכה סוף סוף להגיע אליך ולהיזכר…:-)
בקיצור – שמחה שזה קרה, שמחה שאת שוב איתנו בקדירה הרותחת של הבלוגריות, אפשר כבר לחשוב על שיתוף פעולה…:-)
נ.ב – תמסרי לזיו שהוא עשה יופי של עבודה.
אוהבת 🙂
וואו מיכל, תודה רבה.
חיממת לי את הלב. איזה כיף של מילים. וכן, חוזרת למסלול הבלוגריות 🙂
מקסים! העיצוב נהדר, וכך גם המילים. נרשמת לעדכונים ומחכה לבאות.
תודה רבה. יש למה לחכות 😉
בהצלחה!!!! בדיוק בזמן
הכל עניין של טיימינג 🙂 תודה מותק
איזה כיף שחזרת. התגעגעתי
איזה כיף שאת תמיד פה. תודה רבה וחג שמח
ברכות! נפלא ומעורר תאבון!
תודה רבה רותם! ובעיקר על כל הסבלנות והעזרה לאורך הדרך.
עופרי קראתי בנשימה אחת את כל הסיפור, וגם אם הכרתי חלקים ממנו התרגשתי ונהניתי מכל משפט.
את יודעת לספר סיפורים, כתובים וכאלה שבע"פ וגם בתמונות ובטח דרך האוכל.
חיבורים מדהימים וכל כך נכונים יצרת בצוות שהקיף אותך וזה ממש לא מובן מאליו.
מחכה לראות ולקרוא עוד ועוד ממך. ברכות חמות ובהצלחה ובהנאה יקירה.
קוראת שוב. ושוב. את כל מה שכתבת. נשארתי שוב פעורת פה. כמה פירגון ואהבה, זכיתי! והלוואי ואחד החלומותשלי יתגשמו, לעשות איתך פוסט <3 תודה רבה תמר
עופרי, הבלוג מקסים, נהנתי לקרוא אני מחכה לקרוא עוד. תתחדשי 🙂
תודה רבה רבה עמנואלה. לוקחת נשימה מהלידה הזו, ואח"כ אצלול אל פוסט חדש וטרי.
תתחדשי ותגדלי, עופריקי
כמה כיף היה לעשות איתך את הדרך הזו, דרך התיאורים שלך
כמה דומה היא היתה לדרך שעברתי אני עם בניית הבלוגאתר שלי, וכמה (עודיותר) שונה
.
תלכו בדרכים טובות, את, הבלוג, והחיים
חיבוקים
חן
תודה רבה חנצ'ו!
קולולולו!
הבלוג והאיורים יפיפיים!
…וגם את לא רעה בכלל 🙂
שתמשיכו יחד, את והבלוג -בהתלהבות היצירה ובשמחת העשיה. המון בהצלחה בדרכים כולן!
הילה
תודה תודה תודה לך הילונת. ההשראה שלי לבלוג.
התלהבות היצירה ושמחת העשייה. אהבתי! תודה רבה
איזה פוסט מהמם בבלוג מהמם, שהוא כל כך את! מאוד מעריכה את התהליך המדוייק והקשוב הזה שעברת עם עצמך. התוצאות ניכרות מאוד.
מחכה לפוסטים הבאים!
תודה מותק! איזה כיף יהיה לנו פה.
עופרי, הבלוג שלך יפה בטירוף, שווה את כל הזמן שחיכית כדי שיבשיל. אני מכירה אותך רק מהבלוגוספרה אבל מרגישה שזהו קולך האישי ולא ניתן להחליף אותו בכלום. מאוד מזדהה עם החלושעס לכל המילים העסקיות, המקצועיות, הבלוגריות. בקיצור, נראה שאת יודעת בדיוק מהי הדרך שלך. שיהיה בהצלחה.
תודה רבה זיוה. הגיע הזמן שנפגש 🙂
רק בסוף הדרך, אני מבינה שזו הדרך שלי… נעים להיות על המסלול. תודה לך
בבבבבבבבבבבבבבבבבבוביק
קולולולולו מזל טוב על הולדת הבלוג
סוף סוף יש לי זמן לקפה איתך.. סוג של. קפה עם הבלוגוש.
איתך בקרוב דייט על תה:)
את לא מבינה כמה התרגשתי כשפתחתי את המסך במחשב.
חייכתי חיוך רחב ומתמוגג . ראית אותו? הגיע אלייך?!שלחתי אותו יחד עם חיבוקים גדולים:)
כמה הוא מרגיש זוטא
הוא כל כך חמים, עוטף, ביתי, את.
העיצוב היסטרי!!!!!
השילוב של כולכם פשוט הוליד משהו כל כך אחר וטוב
משובח. הזריקות הצהובות, הרקע , האיוווווורים (הצנונית פוקסיה הזו גמרה אותי, בקטע טוב) הכתב של שי, נסטיוש האלופת על.
ממש היה תענוג לקרוא את הפוסט של מאחורי הקלעים.
עשית לי חשק של עוד♥
נשיקות
מתולתלת צבעונית שלי! איזו תגובה מחממת לב! מחכה לקפה, לחיבוק ולחיוכים. מקווה שאעמוד בציפיות. תודה רבה
יצא מהמם, את המותג הקודם אני מכירה ואוהבת, יש למה לחכות – בהצלחה
תודה רבה רבה! אז אנחנו מכירות? כך או כך, כיף שאת כאן.
עופרי איזה יופי של בלוג, ואיזה פוסט מדליק.
נהניתי לקרוא על התהליך המהמם שעברת ולשטוף את העיניים באיורים המקסימים, ואני בטוחה שאהנה לקרוא את הפוסטים הבאים.
שמחה שהלכת עם הבטן, נגד הזרם, אני מאוד מתחברת למה שכתבת על זה והולכת מיד להירשם לניוזלטר.
ב ה צ ל ח ה
יו איזה כיף לי, שכולן/ם מתארחות אצלי במטבח! תודה רבה רבה. הכי אשמח שתקראי את הפוסטים הבאים. תודה רבה.
בשעה טובה, איזה בלוג מקסים כמה אסטתי ומלא הומור והמתכונים ? למות…. מי היה מאמין את זוכרת שפעם לקחת ממני מתכון היית לדעתי עדין בגיל העשרה… ואח"כ התקשרת לשאול כמה מלח לשים ? מי היה מאמין….ועכשיו אני שואלת אותך "מה זה לימון פרסי ". ממתינה לסדנאות אגיע. ברכות ומזל טוב. אופיר
אופיר!
ברור שאני זוכרת את שיחות הטלפון שלנו, זה הרי מסופר 😉 טוב שהיה לי את מיל לשאול. אשמח לספר לך על הלימון הפרסי. תבלין משובח ומיוחד. תודה רבה רבה. איזה כיף לי שאת פה. נשיקות
עופריקי,
לפני כמעט 3 שנים ישבתי בערב שבת ליד המחשב שלי וביקשתי ממך לשמוע את השיר Bright eyes של סיימון וגרפונקל.
זוכרת מצויין את הערב הזה. כל רגע ורגע בו. זוכרת אותך. וגם אותי.
כשבאתי לכתוב לך כאן וזה לקח לי כמה ימים עד שמצאתי את המילים האלה, נזכרתי בערב הזה ובשיר הזה ששתינו יודעות מה הוא היה באותו רגע עבורך וגם עבורי. סוג של פרידה. לך מאבא, ולי פרידה מחודשת מאחותי שהקדישה לי שנים רבות לפני את השיר הזה לפני לכתה.
עברת מאז ולא מעט וכשאני מסתכלת מהצד עלייך היום אני רוצה לחבק אותך חזק ולהגיד לך כמה שאת נפלאה ומיוחדת. ולא שלא חשבתי כך מהרגע הראשון שהכרנו, אבל בשנתיים וחצי האלה אני מרגישה שהשתנית. שהתרככת, שהתבגרת, שמשהו בך מצא לו בית ומקום למרות הכאב שליווה את השנתיים האלה והגעגועים העזים לאבא.
אני חושבת שהבלוג הזה שלך בא כל כך בזמן, כל כך ברגע הנכון לך.
אני שמחה שנתת לזה את הזמן והמקום ולמרות שהיו רגעים שרצית אותו כבר כאן ועכשיו בסופו של דבר הוא הגיע בדיוק ביום הנכון לו. ולך.
הפוסט הזה כל כך יפה, מצחיק מרגש, מספר, מצלם, כל כך את וכל מה שאת מייצגת עבורי.
כנות, פשטות, יצירתיות, כשרון, אהבה למה שאת עושה, הומור משובח והמון המון מסירות וטוטאליות שבלעדיה כל זה לא היה קורה. לא עכשיו ולא בכלל.
מאחלת לך מכאן, מהבית המקסים והחדש שלך ובעיקר עמוק מליבי שכל אשר תרצי לו יהי.
הכל כבר כאן, נעים ומזמין. מחבק וטעים מלא בריחות של בית ותבשילים. הבית שלך.
אוהבת אותך
תמרי