יושבת מול המחשב, האצבעות על המקלדת, ואין לי, אין לי ממש מושג איך אני מתחילה את הפוסט הזה. אז קודם כל תודה לכולכם. לפני אי אלו שבועות, כשפירסמתי את הפוסט הראשון בפרוייקט "מהשדה לצלחת", נעטפתי באהבה ובפרגונים ובהמון סקרנות שלכם הקוראים. כשלחצתי על לחצן ה"פרסם" בבלוג, עמדו לי דמעות בעיניים. סשן

  מי שעוקב אחרי בפייסבוק, או מי שמצליח בכלל לעקוב אחרי המחשבות שרצות לי בראש במהירות מטורפת, יזכר, שלפני חודש וחצי כתבתי את הדברים האלו: לחלום ולהגשים. לחלום ולא לפחד. לשאול, להעיז. להתרגש. לבדוק.  "יאללה, סעי כבר" אני אומרת לעצמי. "את והמיזמים שלך…" אני ממשיכה. ואז פניתי לעזרת ההמונים, שביננו,

שבועות, ביכורים, חג המים, חג מתן תורה. כל אלו הם שמות של חג השבועות. חג השבועות הוא חג חקלאי בראש ובראשונה. בעשורים האחרונים הוא הפך להיות חג מוצרי החלב, ולי לא נותר אלא להתבאס מכך. משרד החקלאות שאחראי בין השאר גם על הרפתות, העדיף לקדם ולמנף (בתמיכת המחלבות) את מוצרי החלב ולא

  יש רגעים בלתי צפויים. רגעים כאלו של ספונטניות, שמסתברים כדבר הכי טוב שיכול להיות. ככה היה כשיום לפני ערב חג שני של פסח התקשר אלינו שפאץ חברינו הטוב, והציע שנצטרף לקמפינג. הוא מכיר אותי לא מהיום, וקלט שאני "עושה פרצוף" מעברו השני של הקו. אחרי שבריר שנייה, הפתעתי אותו

לפני שלושה שבועות חוויתי את היום העצוב בחיי. אבא של עופרי זוגתי, ישראל זוטא, נפטר. לראשונה בחיי הבוגרים אני חווה אובדן של אדם שהיה כה קרוב אלי. ישראל היה שזור בחיי ילדיו, נכדיו, מחותניו. עזר לנו בכל כך הרבה דברים ותחומים, החל מעזרה עם הילדים, עזרה בקייטרינג, עם קניית ושיפוץ

  אפתח בהצהרה – ברוקולי הוא לא אחד הירקות שגדלתי עליהם. כשפגשתי בו בפעם הראשונה לא הבנתי מה העניין הגדול. כולה כרובית ירוקה. מה רע בזו הלבנה והמוכרת? בהתחלה גידלתי אותו כירק ניסיוני בגינה שלנו וגיליתי כמה פשוט וקל לגדלו (בדקתי את אדמת רמת השרון, כרכור ורמת דוד. זה די

  ט"ו בשבט הוא אולי החג האהוב עלי. חג צנוע וקטן ובמרכזו הטבע. לרגע אנחנו עוצרים וחושבים על העצים. תוהים מה לשתול והיכן. חופנים ביד שתיל עדין וזעיר, ושותלים אותו. ואז, בין אם שמנו לב או לא, אנחנו מתמקדים בדברים הבסיסיים שהוא צריך: אדמה – שיוכל לבסס את עצמו (קרקע עשירה בקומפוסט

  עטופה ומצונפת בתוך עליה, מבקשת להגן על עצמה מפני גשמים וקור, מפני השמש והאור. כן, היא קצת בישנית, ומתגלה צחורה ובוהקת, לבנה בטריותה – הישר מהשדה.   מי שלא ראה כרובית טרייה-טרייה שהרגע נקטפה, לא זכה להכיר את גדולתה. היא צפופה ופריכה, מחזירה אור, והפרחים שבה פשוט שובים את הלב. לפעמים

  "השמיים משתנים לעיני החקלאים…" כתבה רחל שפירא. היא אמנם התכוונה לסתיו, ואנחנו עמוק בתוך החורף, הקור, הרוחות והגשמים. המערכת החורפית המכובדת שהביאה איתה עשרות מ"מ של גשם, הביאה איתה גם ברד וקרה. את הגשם השדה מברך, אך את הברד והקרה – קצת פחות. לשמחתי הנזק שנגרם בשדה הוא קטן – עקבות הברד והקרה

  השבוע שוב נזכרתי בכוחה של קהילה. בעוד הרכב שלנו התאשפז לזמן בלתי ידוע במוסך, לא נותר לי אלא לרתום עגלה לסוס או לפנות לחבריי ומכרי בבקשת עזרה. כתבתי פוסט בפייסבוק ושאלתי למי יש רכב פנוי שיעזור לי לקיים את יום העבודה כמתוכנן (כמובן שגם הבטחתי ארגז ירקות בתור בונוס).